באופן כללי, סטודנטים ישראלים סובלים יותר. אנחנו משלמים שכר לימוד גבוה יותר מכל סטודנט באירופה - וזאת לאחר שתרמנו כמה שנים טובות מחיינו למדינה. הלוחמים שבינינו ימשיכו לעשות זאת פעמיים בשנה, בעזה או באיזושהי מלחמה ספונטאנית בגבול הצפון, אשר כמעט תמיד נופלת בדיוק בתקופת מבחנים. גם כשכבר רואים קצת אור בקצה המנהרה ומדברים על הורדת שכר הלימוד ב-50%, צריך לקחת זאת בעירבון מוגבל, כי הממשלה הבאה עשויה לעשות בדיוק את ההיפך. למה אנחנו לא יכולים להיות כמו סקנדינביה, ששם המדינה מסבסדת את שכר הלימוד של הסטודנטים?

שכר הלימוד הוא רק קצה הקרחון. במשך השבוע מצליחים הסטודנטים ברי המזל, שמצאו עבודה, לשלב כמה משמרות ולהרוויח משכורת שנעה בין 1,500 ל-3,000 שקלים לחודש במקרה הטוב. שכר הניצול הזה מספיק בקושי לכיסוי הוצאות המחיה, שכר הדירה ושכר הלימוד, וכך נאלץ הסטודנט לרוץ סביב הזנב של עצמו בניסיון לממן את הלימודים. במקביל, כמובן, עליו להתרכז בלימודים שלשם סיומם הוא עובד כל כך קשה.

עבור סטודנטים רבים, האתגר האמיתי בלימודים הוא לא להשיג ציונים מעולים במועדי א', אלא לממן את שכר הלימוד ואת הוצאות המחייה בתקופת הלימודים. כתוצאה מהלחץ הכלכלי, סטודנטים רבים נושרים במהלך לימודיהם או מושכים את הלימודים לאורך זמן רב מהצפוי. ומה קורה בתום הלימודים, אחרי שהזענו והקזנו דם במשך כמה שנים טובות? אחרי שלא ראינו אור יום, התרוצצנו משיעור לשיעור ומהשיעור לעבודה? בשורת האיוב היא שככל הנראה נמצא עצמנו מועסקים על ידי חברת כוח אדם בשכר מינימום.

אכן לא קלים חייו של הסטודנט הממוצע, ובתוך הקלחת הזו יש סוגים רבים ומגוונים של סטודנטים, חלקם עובדים סביב לשעון, חלקם עובדים בקושי. המשותף לכולם? סבל הקיום. בחרנו לראיין את נטע וטליה, סטודנטיות החולקות דירה תל אביבית אך מנהלות אורח חיים שונה לחלוטין, מתוך נסיון להבין מה באורח החיים הסטודנטיאלי הופך את התקופה הזו בחיינו לכל כך קשה.

טליה, 25, סטודנטית למשפטים ומנהל עסקים במרכז הבין תחומי בהרצליה, נולדה וגדלה בחיפה וכיום – כאמור - היא גרה בדירה שכורה במרכז תל אביב. טליה מייצגת את מודל "הסטודנט המסובסד": משתדלת שלא לעבוד "אם לא באמת חייבים", אבא ואימא ממנים את שכר הלימוד של המכללה (הגבוה פי 3 משכר הלימוד האוניברסיטאי) ואת שכר הדירה במרכז העיר. בזמנה הפנוי, עובדת טליה לעיתים רחוקות כמארחת בבית קפה נחשב באזור. 

איך נראה סדר היום שלך בתקופת הלימודים?

"אני לומדת במהלך היום, אם יש איזה חלון - קופצים לאיזה קפה או לצהריים באחת המסעדות באזור עם הח'ברה. אחרי הלימודים נשארים בספריה, לצלם חומר, לקרוא מאמרים. בתקופות יחסית רגועות מתאווררים קצת בבר או בקפה, ואם יש ליין של מסיבות אז מדלגים ממסיבה למסיבה. אבל אם זו תקופה קצת יותר לחוצה בלימודים, נפגשים כמה אנשים ועושים מעין קבוצת למידה".

מה הכי קשה לך בחוויה הסטודנטיאלית?

"הלחץ של הבחינות יכול להיות ממש מטורף. עוד בחינה ועוד בחינה, אחת לשבוע ואולי פעמיים בשבוע, זה פשוט בלתי נסבל. גם הימים הארוכים של לקום ללימודים, בחלון ללכת לספריה ובערב עוד פעם ללמוד... והלחץ של ההורים הוא מטורף לא פחות. אם אני מפספסת באיזו בחינה, מיד מגיעה ביקורת. הם משקיעים בי והם מצפים לתוצאות. גם האחים שלי, בעלי תואר בפסיכולוגיה ובמדעי המחשב, מצפים ממני ללא פחות מהם ואני חייבת לעמוד בסטנדרטים המאוד גבוהים האלה. חוץ מהתחרותיות של הלימודים, יש גם את העניין של לחיות לבד בתל-אביב, רחוק מהבית. לגור עם שותפים, להתרגל להיות עצמאית, לדאוג לכל מטלות הבית, לנהל את עצמך.. השילוב הזה שבין הרצון להצליח בלימודים לשאיפה לנהל משק בית הוא אתגר.

הגעתי למרכז מהפריפריה החיפאית ואני מודה שהחיים התל אביביים סינוורו אותי. רציתי להכיר חברים חדשים ואת התרבות התל אביבית והסטודנטיאלית של שופינג - בתי קפה - סושי. נוצר מצב שיותר ניסיתי לבלוע את המקום החדש מאשר ללמוד, אבל ההורים תמיד שם להזכיר לי למה באמת הגעתי ושאסור לי לזלזל במבחנים ובלימודים. אולי בגלל זה, הקונפליקט של כן/לא להשתתף בהוצאות הלימודים שלי תמיד תלוי באוויר. מצד אחד, כל התקופה הזו מלווה ברגשות אשם וספקות, לא בגלל קשיים כלכליים אמיתיים, אלא כי אתה לא מרגיש נוח עם זה שאתה לא עובד. לכן לפעמים אני עובדת ולו כדי להשתיק את המצפון. מצד שני, סביבת הלימודים שלי היא כזו שעסוקה כל היום בלהחליף את הבגדים שקניתי אתמול בקניון ובמה נראה יותר טוב. לכן באיזשהו מקום זה כן נכון לי לחיות ככה".

את מרוצה מהתוצאות עד כה?

"אני משקיעה המון בלימודים. יש לנו איזושהי קבוצת לימוד של כמה חברות, שדואגות לאסוף סיכומי הרצאות ולהקליד אותם, אנחנו עורכות הכל לפי צבעים ודגלונים כדי שיהיה נעים לעין ונוח יותר ללמוד למבחנים. בסך הכול רואים תוצאות, וקוטפים את הפירות בציונים טובים, בתקווה שזה ישרת אותי בטווח הרחוק להשיג עבודה במשרד נחשב. אני מרגישה שאני מצליחה גם לנהל חיים מחוץ לספרים ובשעות הפנויות, שזה לא פחות חשוב לטעמי. זה לא נכון לעצור את החיים לשלוש שנים. אני מקפידה להתאוורר בין לבין לימודים. באמצע היום קופצים לקניון או לאיזושהי פעילות ספורטיבית (חדר כושר או שחייה בבריכה) ואולי עוד איזה בית קפה, לפעמים עושים גיחה קצרה לים. חשוב לציין בהיבט של קושי שבחברה הזו יש תרבות פנאי שהיא די מחייבת .כולם הולכים לחדר כושר וממש היה עלי לחץ לבוא. יאמר לזכותי שלא נכנעתי ללחץ הזה, אבל בעיקר בגלל שאני לא חובבת ספורט. ישנה גם את 'תרבות הדשא' – כשיושבים הרבה בדשא של המכללה, נוצר הווי אשר כפועל יוצא, מוליד מחויבות להופיע בימי הולדת של כל המי ומי איתם לומדים. בסופו של דבר יש לי גם זמן ליהנות ממגוון הפעילויות אותן מציעה האגודה, כמו מסיבות, סופי שבוע באילת, הופעות ועוד. אני מדגישה את זה כי חשוב בעיני, מעבר לקושי של החיים הסטודנטיאליים, לזכור גם ליהנות מהתקופה".  

מה דעתך על החיים של נטע ?

"אני מעריצה אותה על העצמאות, הנחישות והשאפתנות. היא בנתה לעצמה חיים שראויים להערכה, כנגד כל הסיכויים. זה כמובן גובה את המחיר שלו בכל מיני דרכים. השעות המטורפות, החיים הלחוצים, להפוך את היום ללילה ואת הלילה ליום, לממן הכל לבד.. זה לא דבר של מה בכך וזה בהחלט מרשים. אני אף פעם לא הייתי צריכה להתמודד עם דילמות כלכליות ובמובן מסוים גדלתי בצמר גפן. לעומתה אני נראית מפונקת, למרות שזה לא באמת כך. אבל במקביל לכל ההערצה וההערכה, אני לפעמים מרגישה שמה שקורה לנטע זה 'תפסת מרובה לא תפסת'. נורא קשה לי עם האנשים העובדים האלה, שבאים אחר כך לקחת ממני סיכומים כי הם דיילות באל על שקוראות במטוס. אני יושבת בשיעור ומקלידה, והולכת לספריה ומצלמת את המאמרים, והם באים יומיים לפני ומצלמים הכול ומקבלים יותר ממני. אני מרגישה שזה לא פייר וזה פשוט חורה לי. שיעבדו פחות".

נטע, סטודנטית לכלכלה באוניברסיטת תל אביב מייצגת את הסטודנט התפרן –

נטע, 27, נולדה וגדלה בעיירת פיתוח בצפון. על השותפות בדירה השכורה היא משלמת ממיטב כספה, כמו גם על שכר הלימוד ושאר ההוצאות. את הכל היא מממנת מעבודה סטודנטיאלית במשמרות.

איך החיים, נטע?

"החיים הסטודנטיאלים הם למעשה חוסר חיים. יש תחושה שהשעון פשוט עצר מלכת ואתה נשאב לתוך מרוץ מטורף, שאתה לא יודע איך תצא ממנו. לפעמים בכלל שוכחים את המטרה".

איך את משלבת את הלימודים עם העבודה?

"זה לא כל כך משתלב האמת. מצד אחד אני רוצה ללמוד, וכדי ללמוד צריך לשלם שכר לימוד ומעבר לזה יש את שכר הדירה והאוכל והחשבונות. בשביל לשלם את כל זה צריך לעבוד, והרבה. וחשוב גם, מן הסתם, ללמוד שזו למעשה המטרה שלשמה הגענו - אבל זה לא תמיד מתאפשר. גם כי העבודה מחייבת וגם כי ההוצאות הכספיות לא מאפשרות אחרת, ובסוף פשוט לא נשאר כוח ללמוד. אני לומדת בעיקר למבחנים. לשיעורים כמעט אף פעם לא יוצא לי להגיע, אלא אם כן זה שיעור חובה. אם זה לא שיעור חובה, אני מעדיפה לעבוד כדי להרוויח יותר, כדי לשלם את כל ההוצאות האלו שהמטרה שלהם בסופו של דבר זה ללמוד ולהצליח בלימודים. אני מאמינה שהייתי יכולה לסיים את הלימודים בהצטיינות אם לא הייתי משקיעה את מרב האנרגיות שלי בעבודה התובענית. עם כל הרצון להצליח בלימודים, אני חיה במציאות שאני צריכה לעבוד כל כך קשה כדי לשלם על ההזדמנות ללמוד, שבסופו של יום לא נשאר לי אויר לנשימה, ועל אחת כמה וכמה לא נשארות לי אנרגיות ללמוד".

איפה ההורים שלך בכל הסיפור?

"לצערי לא רק שהם לא מסוגלים לתמוך בי כלכלית, המון פעמים הם גם נאלצים להישען עלי. אני עובדת קשה מאוד ואני מרוויחה טוב, ממש אין לי תלונות בהיבט הזה. דווקא שם התמזל מזלי ונפלתי על מקום עבודה שמפרגן מבחינה כלכלית. כמובן שזה דורש עבודה מאומצת, שגורמת לדברים אחרים להידחק לפינה, אבל אז נכנס האלמנט של התמיכה הכלכלית בהורים, שנזקקים לכסף לא פחות ממני. ואחרי שהם גידלו אותי כל החיים ונתנו לי את כל מה שהיו מסוגלים, אני לא יכולה להפנות עורף. אני נקרעת בין הרצון להצליח לממש את השאיפות שלי ולהרים קצת את הראש מעל המים ואז טראח.. מגיע איזשהו משבר כלכלי או איזשהו טלפון מהבנק.. לראות את ההורים שלך עם דמעות בעיניים, מנסים לשדר עסקים כרגיל, זה לא משהו שמבחינתי יכול לעבור לסדר היום".

איך את מצליחה להיות כל כך חזקה?

"גדלתי עם תחושה של אין ושל מסכנות, עם טלפונים מהבנק, שבעקבותיהם באו דרמות ואבא שנכנס לדכאון. למרות שלא היה - ההורים שלי תמיד ניסו לתת לי כל מה שרציתי, אבל זה היה במחיר של לחסוך מעצמם. היום אני מאחה את השברים ומטופלת אצל פסיכולוגית שעוזרת לי להפטר מהמטענים האלה. וזו מעמסה כלכלית. אנשים יגידו שזה מותרות, אבל זה הגיע אחרי סוג של התמוטטות. לא קל להיות בן אדם כמוני ,שגדל בתוך האין, אבל פיתח לעצמו רצון לחיות בדיוק הפוך. אני שואפת לגדל את הילדים שלי בצורה שלא יחסר להם כלום וגם לתת להורים לפעמים דברים שהם לא יכלו להרשות לעצמם אף פעם. כאילו לנסות לתקן את העולם שגדלתי בו. במקביל בחרתי גם להעניק לעצמי הרבה דברים שאני לא מוכנה לוותר עליהם, כמו השכלה, קריירה , איכות חיים גבוהה. עברתי מהכי פריפריה, משכונת מצוקה למעשה, שההורים שלי חיים בה עד היום, לעיר הגדולה, למרכז העיר, דירה מרווחת, אוניברסיטה - הכול ללא פשרות. וזה לא סיפור סינדרלה קלאסי, לא קיבלתי ולו שקל בחסד. בקושי מלגה אחת הצלחתי לקבל, וגם זה באמצעות מעורבות חברתית שבמהלכה תרמתי כמה שעות שבועיות, שלרוב התנגשו לי עם העבודה ולכן לא יכולתי להמשיך ולהשיג עוד מלגות. הכול זה תוצאה של עבודת כפיים וכדי להמשיך ולסחוב עוד קצת, הייתי צריכה עזרה מבחוץ, כי הנטל הזה על הכתפיים שבר אותי. הידיעה הזו שכל הכביכול 'עושר' הזה יכול להעלם תוך שנייה מלחיצה אותי בצורה שיוצאת מגדר הרגיל. אני חיה בסטרס תמידי שפתאום לא תהיה לי הכנסה ואני אפול, ולא יהיה שם מי שיתפוס אותי ואני אאלץ לוותר על החלום להצליח. ובמקביל המלחמה הרגשית הזו של לחיות טוב ולהפסיק לרחם על ההורים ולתת קצת פחות, כדי שאני אוכל לנשום קצת. זו מלחמה לא קלה. אני חיה בתחושת אשמה נוראית, כי סגרתי את הברז באיזשהו שלב. הנטל היה גדול מדי והבנתי שכרגע אני יכולה לדאוג רק לבן אדם אחד וזה אני, כדי שבעתיד אולי אני אצליח לגרום גם להורים שלי אושר ועושר".

מה דעתך על החיים של טליה, כמי שחיה איתה?

"אני הכי מפרגנת לטליה ורוב הזמן גם מקנאה, מהמקום הטוב של איזה כיף לך, הלוואי עלי חיים כאלה. אני מסתכלת על איך ההורים שלה ממלאים את המקרר וקונים תנור או מאוורר כשהקיים מתקלקל, ולהורים שלי אין אפילו כסף לבוא לבקר אותי. הם היו פה אולי פעם אחת במלחמת לבנון השנייה, כשהם נאלצו לתפוס כאן מחסה. בא לי גם להרשות לעצמי לא לעבוד בחופשת מבחנים ולדעת שאם אני אצטרך משהו, אז יהיה לי ממי לקחת, אבל זה פשוט לא יקרה. ועד שאני אצליח להצליח, לא נותר לי אלא לעבוד קשה ולקוות להחזיק מעמד ושבסוף יגיעו ימים של שקט.

במקביל לפרגון, לעיתים אני לא מצליחה להבין איך אפשר לחיות ככה. אולי אם הייתי גדלה בצורה כזו, גם לי זה היה טבעי, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני במלחמה יום יומית של לשרוד ופיתחתי שאפתנות כזו, שאני לא רוצה רק לשרוד אלא אני מאחלת לעצמי את הכי טוב שאפשר ולשם אני חותרת. לטעמי אנשים שגדלים כמו טליה, עם כל הרצון לחיות ככה לפעמים, הם אנשים שאין להם ערך לכסף ולא מבינים את המשמעות של לעבוד קשה ולהשיג את מה שהשגת בזיעת כפיים".

כך בדירה אחת במרכז תל אביב, גרים להם בן המלך והעני, או יותר נכון הנסיכה ובת הטוחן. שני עולמות כל כך שונים, שכל מה שמפריד ביניהם הוא סלון. כל אחת מהבנות מתמודדת עם מציאות כלכלית שונה וכל אחת תופסת קושי או מצוקה בוערת בצורה שונה לחלוטין. אבל בואו נשים לרגע את טליה ונטע בצד, ונעבור לדירה בקצה השני של העיר, בשכונה קצת פחות ידידותית. בדירה זו שוכן לו סמואה, גם הוא בשנות העשרים לחייו, בן 28 למען הדיוק. סמואה הוא עובד זר שהגיע לארץ ממערב אפריקה, השאיפות שלו שונות ואורח החיים שלו רחוק שנות אור ממה שקראנו זה מכבר. סמואה עלה לארץ לבד ביוני 2006. הוריו ואחותו נשארו מאחור ביבשת אחרת והוא לא חולק דירה עם אחד מחבריו, אלא עם כמה עובדים זרים אותם לא הכיר לפני כן ואשר סיפור חייהם דומה לשלו. יומו של סמואה מתחיל בשבע בבוקר ונגמר בחמש בבוקר למחרת. בבוקר הוא עובר בין עבודות ניקיון ובלילות הוא עובד במועדון לילה, גם שם הוא מנקה כל מה שרק אפשר. את מרב הכסף הוא שולח למשפחה שלו, והכסף שנשאר מספיק בקושי לשכר דירה ולאוכל. השאיפה של סמואה היא לחסוך מספיק כסף כדי שיוכל לחזור הביתה ולהקים משפחה משלו. על לימודים הוא אפילו לא חושב.

אז כן, החיים הסטודנטיאלים קשים. כולנו לומדים ו/או עובדים במרץ, שואפים, רצים אחרי החלומות, מתקשים לשרוד. כל אחד נושא עימו את המטען שלו. אבל בסופו של יום המטרה שלנו כסטודנטים היא ללמוד, ולימודים במוסד אקדמי הם פריבילגיה, שגם אם צריך לעבוד קשה בשבילה, חשוב תמיד לזכור, זו עדיין פריבילגיה.


נלקח מתוך "תזה"-עיתון הסטודנטים של תל אביב. גיליון מס' 127
נכתב על ידי: לירון ווינברג