קייץ

לא סולחת לכל יום שמתחיל באחוזי לחות גבוהים יותר ממה שהיה בקיץ שעבר ולפועל הערבי מהבניין שבונים ממול שמתעקש לברך אותי בכל בוקר ללא יוצא מן הכלל בבוקר טוב גרוני ומלוכלכך, הייתי יכולה להתחיל את היום גם בלעדייך, תודה. על הפקקים הבלתי אפשריים בדרך לעבודה, הצפירות, הקללות, העקיפות והמריבות על החנייה בת"א שלי, השמש שבוהקת לה באמצע השמיים מסמנת לי שרק עוד כמה דקות כבר תהיה השעה 9:00 ויגיע הזמן להעלות את מעמסת החום ללפחות 35 מעלות בצל ואין לאן לברוח. לא סולחת לעשרות הטיילים הצרפתים שמציפים את הרחובות במיטב מחלצותיהם בוהקים משמן שיזוף ולהם, כך שמעתי, יש חודש שלם של חופש לכבוד החם חם הזה שנקרא "אוגוסט", והזאטוטים? הממזרים  שמזדנבים שורות שורות לאורך דיזנגוף והעורקים שמובילים לים ותופסים כל חלקה טובה יחד עם הצרפתים. ואני? אני תקועה במשרד מאחורי השולחן וסופרת את הדקות לסוף היום ולרגע שבו אוכל להגיע הבייתה, להגיף את התריסים להדליק את המזגן ולהעמיד פנים שאני באמצע החורף כמו באיסלנד, כמו בשיר הזה נו, של שלמה ארצי.

ים

כמעט כל שבוע ולפעמים גם כל יומיים יש פעולת חילוץ זו או אחרת בים, מנסים לאתר את המתרחץ ג' או המתרחצת א' שנראו לאחרונה על ידי חבריהם או משפחותיהם על שפת החוף בת"א. פעם נשמע רעש של מסוק ששעות ארוכות סרק את הים בלילה ודמעות של אם אבודה שמסרבת להאמין שהים הוא גם בולעני ומסוכן.  למרות הכל אנחנו סולחים לים בכל פעם מחדש ונשבים בקסמו. אני אישית פוחדת אנושות מהים ומספיק לי רק להציץ בו בדרך לעבודה, המדוזות שמשכשכות במימיו, הכלבים שמסתובבים חופשי, כמות האשמאים הזקנים שמתעקשים לשתף כל פרגית בפילוספיית החיים העמוקה שלהם, הם הם שמרחיקים אותי מהים ומה איתכם?

לה

אחד הדברים הפחות נשכחים בחיים הוא הרגע שבו חבר קרוב נועץ לך סכין בגב ומוכיח לך בשנית שהחיים הם גונג'ל אחד גדול שבו שאי אפשר לסמוך או להקשר באמת למישהו. גם אם לפעמים אתה מעמיד פנים שלא באמת איכפת לך, מחייך וממשיך ללכת זה לא תמיד ככה, במיוחד כאשר מעורבים אנשים שקשרת את נפשך בשלהם - ושוב אתה נזכר שחברים הם לא משפחה ושקשרים הם נורא ארעיים, בין אם הם חברתיים או זוגיים. וכשמגיע מועד חשוב כמו יום הסליחות אתה עושה חושבים וזה לא תמיד פשוט, אבל יש דברים מאוד חשובים שצריכים להלקח בחשבון ונהוג לקבל סליחה שהיא מושמעת וכשאדם מצטער על מעשיו עלייך לקבל זאת כי מי אתה שתשפוט אותו? יש את החיים שאחרי בשביל זה, לא? אני משתדלת מאוד להיות מוארת וסלחנית ולא תמיד זה הולך לי ואחד הדברים שאני לא מצליחה להבליג עליהם וגם להודות בעצם לסביבה שאני עדיין בוחשת בהם, זאת העובדה שהחברה הכי טובה שלי , זאת שליוותה אותי לאורך שנים כה רבות מהרגע שנפגשנו בפעם הראשונה בתיכון התחילה עם החבר שלי, יותר כמו החבר לשעבר שלי שאהבתי בכל ליבי ונכון שאני עזבתי אותו כדי לפרוש כנפיים ולעוף לי לעיר הגדולה אבל זה עדיין צורב, לדעת שמישהי שאני חלקתי איתה את החיים שלי בצורה כל כך אינטימית חלקה איתו דברים אינטימיים אפילו יותר. אז אני מצטערת אבל אני לא סולחת לך. שנים אחרי ואת קירבתי את עדיין רוצה אבל אני לא מסוגלת גם לא לשמע המילה סליחה.

ספרים גרועים ואני מאשימה את הקייץ

אני חושבת שבכל קייץ יש מין גליק כזה שכל מיני ספרים ממש גרועים יוצאים לאור וישר מסומנים ע"י הוצאות הספרים וכל מדורי התרבות שקיימים באיזור המרכז כלהיט סיפרותי שנון וסוחף לשנת (תשלימו את החסר). קשה שלא להתפתות והרבה מהשמות של הספרים האלו נשמעים כמו משהו אקוזטי ומרומם נפש שאולי ישכיח מאיתנו קצת את גל הלחות שאופף את ת"א - קחו לדוגמא את "נער החידות ממומביי", שהיה כל כך נוראי שהעורכת שלי הייתה צריכה להתלבט קשות בשאלה האם לפרסם או לא את הביקורת הנחרצת שכתבתי עליו, אבל זה בסדר כי לפעמים יש הברקות כמו החדש של אשכול נבו שאני שוקדת עליו עכשיו. אני חושבת שבחירת הספרים שלנו היא מאוד שונה בתקופת הקייץ, יש לנו מין סוויץ כזה שמתחבר יותר לזר, לחוצלארצי שמשדר לנו קרירות והרפתקנות שזה באמת כל מה שאנחנו רוצים בחום המעיק הזה, לשקוע בעולם אחר, כזה שרצוי ויכלול איזה מדברית עם מי מעיין זכים וטהורים ואולי איזה גיבור חטוב וגיבורה צנועה ותמה שישכשכו בקרירות הנהדרת הזו של מימי המעיין ואנחנו כל כך רוצים את הקרירות הזאת. אז מה אם זה מלווה בעלילה כל כך חדגונית ורמה כתיבה כזו שהייתם מתביישים למצוא אפילו בספר ילדים? אז אנחנו נופלים בטריק הזה כל כך קייץ מחדש וקונים וקוראים ומקבלים ספרים ממש גרועים ואם אתם כמוני, נאמנים לכל ספר ומכבדים את הסופר בזה שלפחות תשלימו את קריאת הספר אז אכלתם אותה ובגדול.