הקולנוע לא מת! הוא גוסס. במחיר כרטיס לסרט שוכרים דירה בשדרות, מסכי המחשב הולכים ומתרחבים, ואמנם חסרה הרבע שעה אחרונה בשודדי הקאריביים 4 - אבל מה פתאום שנלך לקולנוע? הטכנולוגיה הביאה איתה מונח שהיה אוקסימורון עד לא מזמן - קולנוע ביתי. פתאום הסלון שלך (אם אתה לא סטודנט תפרן שרואה ליאור שליין באינטרנט) הופך לג'ונגל. מסכי 37 אינץ' נדחסים לבתים של 37 מ"ר, מכסים קיר שלם, אבל העיקר שהשדיים - סליחה, הפנים - של אנג'לינה ממש קרובים. שני המסכים הביתיים האלו עתידים להתאחד, ונישאר בלי צורך ממשי באותו מוסד שפתח בפנינו דלת לעולם אחר, חשוך ושונה, מעין מציאות מקבילה לשעה וחצי. הלפיד של הקולנוע יכבה בקרוב, והוא יודח מהאי.

ואחרי הקולנוע ילכו גם טורי הקולנוע, והנה גם אני מציג לכם בגאווה מפוקפקת: טור טלוויזיה.

הטלוויזיה, לעומת הקולנוע, תמיד לידינו, תוך כדי החיים. אחרי שויתרנו על עולם האגדה של הסרטים, הטלוויזיה היא ספק האמת הכי חשוב בחיים שלנו. רוב הסיכויים שלא נלך לראות סרט תיעודי בקולנוע, למשל, בעיתון אין וידיאו, ברדיו אין תמונה, ורק הטלוויזיה מספקת חוויה משולבת של אמת לפנים. על הספה בסלון דוקא די נעים וכיף לחלקנו לבלות עם אנשים כמונו, רק שמשהו מעניין קרה להם: נפגעו מקסאמים, הצטופפו במקלט פליטים או הגיעו מקריית גת לגג העולם.

הז'אנר השני במרוץ על מכירת אמת במעטפת שקר הוא תוכניות ה"מציאות". הראשון ברשימה הוא החדשות, אבל זה נושא לטור אחר. "הישרדות" האמריקנית התחילה את גל הריאליטי, אי שם בשנת 2000 והיום אנחנו נמצאים ממש בראשית דעיכתו של הז'אנר בטלוויזיה האמריקנית (תודה לאל). הקולנוע מכר פיקציה מוחלטת, אבל הטלוויזיה מנסה להתחכם ולמכור פיקציה במסווה של אמת, עם אנשים שהכרנו מהגנון על רקע עצי קוקוס. הריאליטי, מבין כל הז'אנרים, מושלם למטרה הזו: הוא מוכר להמונים אמת, בעיקר דרך רגשות מגוייסים ומערכות יחסים אינסטנט בין המשתתפים, הוא מייצר הזדהות רגשית באמצעות טכניקות עריכה מוקפדות ופסקול מדוייק. דרמה משובחת, עם אלמנטים מהחיים - מה טוב מזה?

התחושה שלי ושל חברי המשרכים דרכיהם בערוצי ההשכלה הגבוהה, היא שאנחנו בהישרדות מתמדת, ואף אחד מאיתנו לא הולך לקבל שום פרס בסוף. כולנו מתמודדים יום יום (אולי נעבור לפורמט שבועי?) עם מיני משימות ועם שבטים (כיתות) שהולכים וגדלים. מה רצינו בסך-הכל? לבוא לתוכנית "נולד ללמוד" ולגלות שאנחנו הדבר הבא. אבל כמו בריאליטי טוב, ההפקה שמה לנו את כל המכשולים האפשריים בדרך, כדי שנוכל לצאת אחרי סיום התואר כגיבורים ללא חת - משתתפים ששרדו את כל ההתקלות וראו איך הרמה הולכת ופוחתת. הבעיה הכי גדולה של אנשי ההפקה הנהדרים שלנו - בדמות הסגל, האגודה, והממשלה - היא שאין לנו רייטינג. כמו ערוץ 8 - כולם יודעים שאנחנו איכותיים, אבל זה לא ממש מעניין אותם.


נלקח מתוך "תזה"-עיתון הסטודנטים של תל אביב. גיליון מס' 125
נכתב על ידי קובי ליברמן kobylib@walla.com