False דקלה בדרכים
פרופסור

דקלה בדרכים

יריית הפתיחה

דקלה עומר | 15.09.2008
דקלה בדרכים

אחרי שביתת המרצים המייגעת, סמסטר מהגיהינום ותקופת מבחנים לחוצה במיוחד אני וסיגל, ה-BFF שלי, החלטנו לקחת קצת פסק זמן ולתכנן טיול בסגנון "הנוער העובד", עם שק שינה, לחמניות עם שוקולד למריחה ומיץ פטל בטעם מים. נשאלת השאלה: לאן?

 

לא קל להיות סטודנטית בימנו: אני חיה בדירה שכורה בלב תל אביב עם שותף מהגהנום, אור, שהוא התגלמות הפרזיטיות והזוהמה, משלמת שכר דירה שלא היה מבייש את הברון רוטשילד, חיה מעבודה במלצרות בקפה שמעבר לפינה והפינוק הסטיודנטיאלי הכי מוצלח שאני מצליחה להעניק לעצמי מידי פעם הוא טיול ברחבי הארץ.

 

 

סיגל, שלא ממזמן התאוששה מעוד אחת מהפרידות הנוראיות שלה מעוד אחת מהאפיזודות הקצרות שלהם היא קוראת "מערכות יחסים", קפצה לבקר אותי בתל אביב. "לאן בא לך?" היא שאלה  בהתלהבות לא אופיינית. "לא יודעת, אני חושבת שדרומה" עניתי, ותוך כדי ראיתי את ההתלהבות שלה מצטננת. "מה איבדת בדרום?!" היא שאלה בעצבים. "את גיא", צחקקתי במבוכה. גיא הוא טייס בחיל האוויר ששירת איתי בצבא וגם האהבה הראשונה שלי. אני מודה שחלק מהסיבה לרדת דרומה הייתה התירוץ לראות אותו כי על פי החישוב שלי זה הסופ"ש שהוא מבקר את ההורים בקיבוץ לוטן.

"אני יודעת , אני פתטית"

"כן, קצת, אבל מובן לחלוטין. מחר, אני אאסוף אותך עם הרכב של אבא שלי, תהיי מוכנה, בלי פשלות!"

היא פקדה עלי ולי לא נותר אלא להסכים.

 

השעון המעורר צלצל ב-0700 בדיוק ואני זינקתי כמו פנתרה מהמיטה רק כדי לגלות שהשותף שלי והחברים שלו החליטו להרים עוד ערב בירות, הכולל תחרות מי ישפוך יותר בירה על הספה והרצפה.

התארגנתי בשיא המהירות ועוד הספקתי להשאיר לאור פתק שאם אני אחזור ואגלה את הזבל שהוא השאיר עוד בסלון אני אדאג לזרוק את כל הבגדים שלו לפח.

 

בדרך לקיבוץ לוטן התקשרתי להזמין מקום והופתעתי לגלות שהייתה להם הנחה נחמדה לסטודנטים. השיחה הבאה הייתה לגיא, לספר לו שאני "במקרה" בלוטן ושאני אשמח לבוא לבקר.  אני חייבת לציין שהוא נישמע מתרגש יותר ממני, מהקפיצה שלי דרומה.

 

כשאני וסיגל הגענו ללוטן אני מודה שציפינו לקבל איזה קרוון עם מיטת שדה מתקפלת ושמיכת סקביאס צבאית. לעומת זאת, הופתעתי לגלות חדרים מעוצבים, נקיים ומפנקים, בדיוק מה שהייתי צריכה!

"מה עכשיו?" שאלתי בעודי פורקת את תיק הטיולים.

"מטיילים....נראה לי", היססה סיגל.

"שנזמין גם את גיא?", עכשיו תורי להסס.

"למה לא? זה אחלה של תרוץ. מי עוד מכיר את השטח יותר טוב ממנו?!"

בחשש גדול חייגתי שוב: "היי, זה אני. תשמע...אנחנו יוצאות לטייל ו..."

"אני בא!"

"באמת?"

"כן, בא לי טיול שטח טוב ועוד עם שתי עלמות חן מלבבות". ברגעים כאלו אני מודה לאלוהים על שאין לי כסף לקנות סלולארי דור 3, ככה הוא לא יכול לראות עד כמה האדימו הלחיים שלי.

 

אספנו את גיא ביציאה מהקיבוץ. לא התראינו קרוב לשנה אבל הוא עדיין ניראה בדיוק כמו שזכרתי, חתיך על.

"לאן נוסעים?", שאלה סיגל.

"פארק תמנע", ענה גיא בביטחון.

הוא המשיך למלמל משהו על מכרות נחושת, קצת סלעים עם צורות מיוחדות ומשהו שקשור בציפורים. לא ממש שמתי לב כי הייתי עסוקה מידי בלבהות בעיניים הירוקות המהפנטות שלו. 

הגענו לאזור הפארק ואני מודה שאפילו אני, סקפטית שכמותי, נדהמתי מהנוף. תמיד הייתה לי חולשה למדבר ועכשיו אני מבינה בדיוק למה.

 

בסיום המסלול, הייתי מיוזעת, שפוכה וכל מה שהתחשק לי באותו הרגע היה לאכול. גיא הציע לאכול במסעדה טובה, רק שעה נסיעה מלוטן, ג'מאל. לקחנו את האוטו של אבא של סיגל ויצאנו לדרך.

ג'מאל נימצא במושב עין יהב ומזכיר קצת את החושות בסיני ואווירת השנטי על החוף. האוכל היה מצוין, הנרגילות מובחרות והאווירה מדהימה.

סוף הערב, כשחזרנו ללוטן גיא הציע לבוא אליו למשק של ההורים. סיגל ישר הצהירה שהיא עייפה ופרשה לחדר כשהיא משאירה אותי ואותו לבד.

כשהגענו אליו, אבא שלו פתח את הדלת, לחץ לי את היד ברשמיות מאולצת וישר נעלם אל תוך הסלון המשפחתי.

עלינו אליו לחדר ובעודי עולה במדרגות הרגשתי איך הלב שלי פשוט מפסיק לפעום.

התיישבנו על המיטה והוא קרב את ידו לשלי. התחלתי לגמגם, לא ידעתי בדיוק מה להגיד, הסתבכו לי המילים והתחלתי לפלוט שטויות. יש מצב שהוא שם לב, אבל באותו הרגע כבר לא ממש הפריע לי. הוא נישען קדימה, בניסיון לנשק אותי ואני בשיא הטמטום, שהרי כל כך אופייני לי, נרתעתי.

מה לעזאזל עבר לי בראש? כל השרות הצבאי שלי חיכיתי לרגע הזה. הרגע בו גיא הטיס החתיך מהטייסת ישים לב אלי, דקלה, הפקידה עם הפלטה בשיניים. לקח לו אמנם 3 שנים, אבל סוף סוף, הערב, הוא שם לב. אבל למה לעזאזל לא נתתי לו לנשק אותי?! 

התחלתי פעם אחת בחיים להפסיק להיות מטומטמת ולתפוס יוזמה: נשענתי קדימה ונישקתי אותו.

הוא היה ממש מופתע והאמת שאני הייתי הכי מופתעת, מעצמי. נבהלתי ממש וישר פלטתי את המשפט הראשון שעלה במוחי: "תשמע, כבר מאוחר...אני ניראה לי אלך לישון".

עכשיו הוא באמת היה המום ממני, הוא לא הבין מה לעזאזל אני רוצה.

"טוב, ללוות אותך לצימר?" הוא שאל בנימוס.

"לא, זה בסדר אני אצעד לבד." בתשובה שהפעם זכתה בתואר 'התשובה המטומטמת ביותר אי פעם'.

 

הוא ליווה אותי לדלת ואמר: "אז נתראה...". אני כבר מכירה את הביטוי הזה, המשמעות שלו היא שזה נגמר, ועוד הרבה לפני שזה בכלל התחיל.

מאוכזבת חזרתי לצימר, סיגל חיכתה ערה לשמוע את כל הפרטים העסיסיים והיא אפילו יותר התאכזבה ממני לשמוע שלא היו פרטים כאלו.

"לא נורא, אל תיקחי אותו קשה. סתם עוד טייס מטומטם עם אגו נפוח". 

"אני משערת...." הנהנתי בחוסר רצון.

 

למחרת ארזנו את התיקים וחזרנו לתל אביב. משום מה, הנסיעה הזאת נראתה לי כנצח ולא הוצאתי מילה כל הדרך הביתה. כשנכנסתי לדירה גיליתי שאור עוד לא ניקה את הבקבוקים וכתמי הבירה מהסלון, כבר לא היה לי כוח להעיר לו, צללתי למיטה לשנ"צ ארוך במיוחד ובתקווה שאף אחד לא יעיר אותי ל-20 שנה הקרובות.

הדפסה   שלח לחבר

עוד כתבות

תגובות

סה"כ 7 תגובות
מאת
כותרת
תוכן
דקלה תעשי לי ילד (לת)
מאת יצחק | 16.09.2008
"אני יאסוף" ?
דיקלה, עברית. אאסוף!
מאת הבלשנית | 16.09.2008
אהבתי
אבל למה אין תמונה של דקלה?
מאת אבי נימני | 16.09.2008
אתן מוזמנות להזמין אותי לטיול הבא
אני מביא אוטו אתן תביאו כובע, מימייה והרבה מצב רוח טוב!
מאת אבינועם | 16.09.2008
מזל טוב
מזל טוב על הטור מותק. אחלה בינתיים :)
מאת אתיה | 16.09.2008
איזה טור חמוד! אני נוסע!! מחכה לכתבות הבאות שלך.. (לת)
מאת ברק | 17.09.2008
פריפריאליות במיטבה (לת)
מאת מהמרכז | 18.09.2008
בחזרה לדף המגזין הראשי
האם אתה מרוצה מהמסלול בו אתה נמצא
שלח
אתר פרופסור הינו אתר לסטודנטים ובוגרים הכולל תוכן אקדמי רב מסוגים שונים: עבודות אקדמיות, מבחנים, סיכומים, מלגות, תרגומים, בנוסף ניתן ליהנות ממגוון מלגות ומכירת תוכן אקדמי.