יום שני, אחרי עוד משמרת מתישה בבית הקפה, נכנסתי הביתה מותשת וממוטטת. הרמתי טלפון בשארית כוחותיי לסיגל, החברה הכי הכי, לעדכון מאירועי הלילה הקודם. תקציר: לסיגל היה בליינד דייט עם גברבר מסוקס מהפייסבוק. אחרי שבועות של 'poke' אינסופי וקריצות וירטואליות הם החליטו למסד את היחסים ולהעביר את הקשר למישור המציאותי.
"נו, איך היה?" שאלתי בהתלהבות.
"מזעזע! הוא היה גמד! את מוכנה להסביר לי למה בפייסבוק אין אפשרות למלא קטגוריה של גובה?!"
אין יותר גרוע מהניסיונות של סיגל בזירת הבליינד דייט הפייסבוקית, יש לה כישרון ליפול כל פעם מחדש על יצורים שגורמים לבחורים מ"היפה והחנון" להראות מלכי היופי.
"תשמעי, את חייבת להתעודד, אולי ניסע לאנשהו?" הצעתי, בלי באמת להתכוון לכך, רק כדי לצאת ה'חברה שתומכת ברגעים הקשים'.
"יאללה!" היא קפצה על המציאה.
איזו טעות, אין לי כסף לטיול, למה בכלל הצעתי?!
בלית ברירה התחלתי להרים טלפונים לצימרים באזור הצפון בתקווה שכולם מלאים עד אפס מקום בגלל החגים ונאלץ לוותר על הרעיון. לצערי, לרובם היו חדרים פנויים ואפילו מצאתי כמה שמציעים מחירים ממש נוחים לסטודנטים. ללא ספק, המזל לא משחק לטובתי הפעם. צלצול הטלפון הציל אותי מלשקוע ברחמים עצמיים, זאת הייתה רותם, חברה משותפת שלי ושל סיגל מילדות.
רותם כרגיל מתלוננת שאנחנו לא נפגשות מספיק ושאת ראש הממשלה קל יותר לתפוס מאשר אותי, אז החלטתי לקפוץ על ההזדמנות והצעתי לה להצטרף אלי ואל סיגל למסע צפונה. רותם, כמובן, קפצה על ההצעה, מה שלשמחתי הוזיל לי מעט את העלויות שכן כרגע הן מתחלקות בין שלושתנו. אין מה לעשות, סטודנטית תפרנית במצבי צריכה להגיד תודה על כל חיסכון של שקל.
09:00 בבוקר, סיגל מצפצפת לי מלמטה, כשברכב מחכה כבר רותם. חוסר החשק מאתמול התפוגג והשתלטה עלי רוח חג של יום טיול. נכנסתי לאוטו וישר שלפתי דיסק שהכנתי מבעוד מועד של כל השירים שיעשו לנו יופי של מצב רוח בדרך צפונה. כל הדרך אלתרנו לנו מעין מופע קריוקי פרטי בצווחות מקפיאות דם, של מיטב להיטי גלגל"צ – לא פלא שאף אחת מאיתנו לא התקבלה ללהקה צבאית.
את הבוקר התחלנו בפיקניק מעשה ידיה של רותם בישוב בית הלל שבגליל העליון. רותם פרסה שמיכה צבעונית על כרי הדשא של הישוב ושלפה סנדוויצ'י חביתה מושקעים, פירות חתוכים וקפה קר דל שומן, בדיוק כמו שאני אוהבת. חמושות במשקפי שמש וקרם שיזוף, נשכבנו לנו על הדשא לתנומת בוקר, מנוחה מהנסיעה הארוכה. כנראה שנרדמתי כי הדבר הבא שאני זוכרת זה את סיגל מנענעת אותי בפראות וצווחת: "כבר מאוחר, לא ישמרו לנו את המקום בצימר, קומי!"
סהרורית למחצה התחלתי לחפש את הטלפון של בעלת הצימר, ציפי, בניסיון להבין איפה זה לעזאזל "אביב בחצבאני". מצאתי, התקשרתי ותוך 5 דק' כבר היינו בתוך הבקתה.
השלב הבא במשימה: לעלות על בגדי ים ולצאת למסלול טיול בנחל החצבאני העובר בישוב. בעודנו מנסות לנעול את הבקתה בדרכנו החוצה, שמנו לב שבבקתה ליד שלישיית גברברים חסונים ומסוקסים, בדיוק מה שהיינו צריכות. אזרתי אומץ וניגשתי לבקתה הסמוכה: "היי, אני דקלה...אנחנו יוצאות לחצבאני, סתם להתרענן מהחום המעיק, בא לכם לבוא?"
הגבוה שבחבורה, ניגש אלי והושיט יד: "נעים מאוד, אני ג'רמי", הוא הציג עצמו חמוש במבטא צרפתי רומנטי להפליא. ג'רמי הצביע על שני הבחורים האחרים, "יוני וליעד".
"נעים מאוד, איתי סיגל ורותם" הצבעתי על הבנות.
"תשמעי, אנחנו בדיוק בדרך החוצה, לבריכה, אבל תצטרפו אלינו ל-BBQ הערב?" שוב במבטא הצרפתי הכובש.
"בטח!" עניתי בשם כולן.
בדרך לחצבאני סיפרתי לבנות על ג'רמי, ליעד ויוני וניסיתי להסביר איך קבעתי בשבילן ארוחה מבלי לשאול אותן אם הן מעוניינות- ניסיתי להאשים את המבטא הצרפתי אך לשב.
נשכבנו לנו על שפת הנחל עם הרגליים במים המרעננים, מנסות לתפוס קרניים אחרונות של שמש לפני השקיעה.
"שמעתן שנועה פוקס מתחתנת?", חלקה רותם מידע מודיעיני חשוב.
"מה?!" ענינו אני וסיגל במקהלה.
"כן, עם משהו שהיא הכירה בצבא, הם יחד כבר שנים ועכשיו החליטו- אתן יודעות- למסד".
"שיהיה לה לבריאות" הגיבה סיגל במרירות לא אופיינית.
האמת שריחמתי על סיגל, כל התיכון הייתה יריבות לא ברורה בינה לבין נועה פוקס על תשומת לב מהמין הגברי, והנה - אחרי ניצחונות קטנים במערכות, נועה ניצחה במלחמה כולה בנוק אאוט מוחץ.
"כנראה שנידונתי לשוטט לנצח באתר הפייסבוק הארור ולשלוח 'poke' למחזרים פוטנציאליים" התמרמרה סיגל בנימה של כניעה. האמת שלא ממש הייתה לי תשובה ניצחת עבורה, היא הרי צודקת, כולנו באותה הסירה, שולחות 'poke' אחרי 'poke' בתקווה שאביר חלומותינו נימצא במרחק 'wink' אחד. או גרוע מזה, אביר חלומותינו נימצא שרפרף אחד מאיתנו בבר תל אביבי אפלולי ורק מחכה להזמין אותך לדרינק.
"לא שאני מקטרת, אבל לפעמים נידמה לי שאלוהים היא אישה מרירה וקנאית", היא צחקה צחוק מאולץ. גם אני ורותם הצטרפנו לצחוק המריר של סיגל, שבמהרה הפך לצחוק אמיתי ומתגלגל. נשפכנו מצחוק ככה סתם בלי סיבה ניראת לעין כשצחוק האחת מדביק את צחוקה של השנייה, והשלישית, ברצף שלא ניגמר. כמה טוב שיש חברות טובות לצחוק איתם, חשבתי לעצמי.
השמש כבר שקעה, אספנו את הפקלאות וחזרנו לצימר. הבנים כבר חיכו לנו עם המנגל בוער והבשרים ערוכים.
יוני פנה אלינו, "תשמעו בנות, הכל כבר מוכן, רק צריך להכין סלט, מי מתנדבת?"
קפצתי על המציאה, סה"כ זאת הזדמנות פז להתקרב אליו מבלי שזה יראה ברור מידי. סיגל לעומת זאת ניסתה את מזלה להתקרב אל ג'רמי, בניסיון לתרגל את שאריות הצרפתית הקלוקלת שלה מלימודיה בחטיבת הביניים. בינתיים, ליעד ניסה ללמד את רותם איך מדליקים גחל של נרגילה, ואפשר לומר שלא רק בגחל החל להידלק ניצוץ. לקראת סוף הערב יוני כבר דאג לקחת את הטלפון שלי, ג'רמי וסיגל נעלמו להם ברחבי הישוב ורותם וליעד חלקו קצת יותר מאשר נרגילה.
אולי אחרי הכל אלוהים היא לא אישה מרירה וקנאית ולפעמים גם היא מחלקת קצת אושר רגעי במנות קטנות.
רוצים לראות איפה בילתה דקלה? לחצו כאן לאתר אביב בחצבאני
מחפשים צימרים נוספים בארץ? לחצו כאן לחיפוש צימרים או צימרים בגליל העליון.
