פסטיבל דוקאביב נערך כבר עשור. ובישראל הקטנה עשור רצוף של אירועים (שאינם קשורים למלחמה) הוא סיבה למסיבה. לכן, לכבוד האירוע החשוב, באתי אל הפסטיבל - כדי להביט בפסטיבל.

כבר בטקס הפתיחה היה אפשר להרגיש בהתרגשות מסוימת. כל האליטה של הקולנוע התיעודי התאספה לה לחגוג את קיומה ואת פועלה. קבלת הפנים היתה נעימה, החלל של בית האופרה בהחלט רחב ונוח הרבה יותר מחלל הכניסה הצפוף של הסינמטק. מגישי אוכל חינניים עברו בין האורחים המכובדים, או שמא אורחים מכובדים התקבצו סביב מגישי האוכל החינניים, וליקטו לעצמם מתאבנים על חשבון הבית. בתפריט: יין צעיר, מאפים קטנטנים עם גבינת שמנת וסלמון, וסושי לא רע, שהוגש בצורה בעייתית - איך אני אמור לשים ווסאבי על הסושי, אם הוא מוגש ממגש גדול, ובלי כלי עזר? אכן, בעיה קשה.

הסלבז שנצפו באיוונט: זהבה גלאון ושולמית אלוני מהמגזר הפוליטי, ניצן הורביץ ורינה מצליח ממגזר התקשורת, אנשי קולנוע מכובדים ומנהלי החברות התומכות, חנוטים בחליפות מכובדות מידי. או שהטי-שרט שלי היתה לא מספיק מכובדת.

כל הקהל קם תוך כדי רטינות לכבוד כניסתו (ויציאתו המוקדמת) של כבוד הנשיא. להזכירכם, ילדים, פעם קמנו בתחילת כל שיעור לכבוד המורה בכיתה. אז נותרנו עם כבוד לאזרח אחד בלבד, זה הראשון - לא ביג דיל.

הפרובוקציה דה-לה-שמעטה של הטקס הגיעה כשמנהלת הפסטיבל, אילנה צור, הקריאה מתוך הודעה של משרד התרבות הקוראת להחרים את הפסטיבל בעקבות יחס לא נאות כלפי המשרד מצד הפסטיבל. הסיבה שמאחורי ההודעה - הפסטיבל סירב לתת למנכ"ל משרד התרבות לשאת דברים בטקס. צור טענה שבאנו לראות סרטים ולא לשמוע נאומים. צודקת. הזמן שצור בזבזה בדברים על העניין - כפול מזמן הנאום החסר.

בטקס הוקרנו גם קטעים משעשעים במיוחד, פרי יצירתו של מנחה הטקס אסף הראל, שהציגו את הפסטיבל ואת עולם הקולנוע התיעודי בישראל בביקורת עצמית מבודחת ומדויקת. נרשמו צחוקים נבוכים בקהל.

הטקס הקצר זרם בצורה נעימה, עם עזרתו המבורכת של הראל, שבחן הנודע שלו הצליח לנטרל את הרשמיות והפרובינציאליות של טקסים מסוג זה. הבעיה היחידה עם הראל היא שהוא גנב לי את דפנה לוסטיג. ביציאה מהטקס הופתעתי לגלות מיני מתוקים, תותים, וקפה. כמה טוב לבוא לטקסים של מוזמנים.

ובמעבר חד לפסטיבל עצמו ואל רחבת הסינמטק. בחוץ הוצב בר קטן, ומולו במה מכובדת עליה ניגנה להקת ג'אז נעימה. בין לבין, במרכז הרחבה, ישבו אנשים על שולחנות קטנים והרגישו תרבותיים. חלל הכניסה של הסינמטק לא עבר טרנספורמציה משמעותית, אבל התכונה שבו, לעומת הערבים ה"רגילים" במהלך השנה, גרמה לאווירה להיות הרבה יותר מיוחדת. הוקם גם אוהל בצמוד לסינמטק, בו נערכו מפגשים בין יוצרים, ובו היו יכולים האורחים להתרווח. הכל הזכיר לי את פסטיבל סרטי הסטודנטים של האוניברסיטה - רק עם תקציב. אילנה צור, בחולצת פסטיבל מגניבה (יש הנחה לעיתונאים?), עמדה בחלל הסינמטק וטיפלה באופן אישי בכל המתרחש. כל המכלול נתן תחושה מזמינה, שקוראת לבוא ולראות סרטים, וזהו גורם קריטי בפסטיבל מסוג זה, בו הסרטים ונושאיהם נוטים להיות קשים וכואבים, ולא תמיד נגישים וקלילים.

נ.ב.

ראיתי גם סרטים. בטקס הפתיחה הוקרן "החיפושית" של ישי אוריין – סרט משעשע ומתוק על הורות, בגרות ומכונית מצ'וקמקת. בפסטיבל צפיתי ב"ירושלים, ג'רוזלם, אל קודס" של לירן עצמור, שעסק בתצלומים אבודים של צלם פלשתיני מהקרב על ירושלים ב-1948. הסיפור בסרט היה חזק, אבל לדעתי הוא היה קצת "ליד", לא הצליח לתמרן בין האישי ללאומי, והפסיד קצת משניהם.

יש קולנוע תיעודי בארץ, הוא מעניין, לרוב עמוק, ומנסה לעסוק בנושאים חשובים. או כמו שאמר בנאומו שמעון, חברי הטוב עוד מימי משרד הדואר ולימים נשיא במדינה מזרח תיכונית נידחת: "ישראל היא דרמה".


נלקח מתוך "תזה"-עיתון הסטודנטים של תל אביב. גיליון מס' 127
נכתב על ידי: קובי ליברמן kobylib@walla.com