במשך 40 ימים הובלתי אתכם אל תוככי מאבק הסטודנטים כנגד מזימת האוצר להפריט את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, עד כי ניצבנו בחוד החנית בהפגנות המחאה, בתקשורת, בדיון הציבורי ובמו"מ. כל אלו הציבו בפני אגודת הסטודנטים ובפניי משימות לא פשוטות כלל ועיקר, אך כל אלו הן כאין וכאפס לעומת האתגר הניצב מולי כעת: להיענות להרגל הישראלי הנפוץ כ"כ ולסכם במילה אחת את התוצאות: "ככישלון" או "כהצלחה". לנסות ולתמצת בשלוש הברות את המתח העצום בתוכי בין האכזבה המנקרת בשל ההישגים החלקיים ובין הגאווה העצומה על הדרך. על האמונה. על הרצון להעיז ולשנות.

מהי אותה הצלחה אותה אנו מבקשים להשיג? האם היענותם המלאה של משרדי החינוך והאוצר לדרישות הסטודנטים לאלתר היא הצלחה? או לחלופין עצם העמידה הנחרצת של אלפי צעירים בישראל שיכלו לה, למחלה הממארת ביותר שאחזה בחברתנו- האדישות? שהתאגדו ונאבקו על הצבת אלטרנטיבה אחרת ל"כוחות השוק" ו-"להתייעלות"? האם התייצבותם האמיצה והכנה של מרצי אורנים, בראשות פרופ' קארו לימין הסטודנטים היא הצלחה העומדת בפני עצמה, או שמא מדובר באמצעי בלבד שלא הספיק להשגת המטרות הרחבות יותר?
לאחר לבטים רבים מאוד, אני סבור כי כמורים וכאנשי החינוך המבקשים להשפיע על הנצח, עלינו לבחור בתסריט האופטימי והמעודד יותר, מלא ההשראה והחזון לעתיד, ולסמן את המאבק הנוכחי כנקודת המפנה של ציבור הסטודנטים הישראלי, שהפך בעל כורחו כמעט, ממנומנם ואדיש- למעורב ואקטיבי המחפש את עקרונות הצדק והשוויון בחברתו. ציבור, שאינו משלים עם אוזלת היד הממסדית וכישלונה בתחומים רבים, רבים מדי, אשר מעליהם תלויה עננת השחיתות והסיאוב. צעירים, אשר סירבו לאתנן הצר שהוצע להם בשכ"ל בכדי להמשיך ולמחות כנגד ההתפרקות הכללית של החברה מערכיה.
השינוי החברתי אותו אנו מבקשים להביא מתחולל כבר בתוכנו, בדפוסי החשיבה שלנו, והרי זהו התנאי לתיקון החברתי המבוקש. במדינת ישראל שום דבר אינו דורש תיקון כמו הרגליו ומחשבותיו של האחר. לכן, תיקון המתחיל בנו הוא נקודת מוצא מצוינת עבור ציבור שיוביל בשנים הקרובות את החברה הישראלית קדימה בכל התחומים: במדע ובאקדמיה, בחברה ובכלכלה, בחינוך ובפוליטיקה, במגזר העסקי ובמגזר השלישי.

כאנשים צעירים אנו רואים את המציאות כתמונה דוממת וקבועה, שאינה משתנה. אך מהפיכות, כך מסתבר, קורות לאט. ואותה המציאות אינה קפואה כי אם דינאמית ומשתנה. הרפורמה אותה אנו מבקשים להשיג תבוא לאחר עבודה סיזיפית וקשה, לאחר רגעי משבר נוספים שבסופם יציתו יחידים את האמונה שאפשר בלב ההמונים. השינוי יבוא לאחר ההתפכחות כי הכלכלה חיונית אמנם כמו המים לחיים, הגוועים מיד בהעדר מים. אולם בדומה למים אין היא החיים עצמם. הכלכלה שואבת משמעות רק מן הדברים שלמענם היא מתקיימת, ואשר אינם שייכים לכלכלה. לשמחתנו, כפי שכתב אבי גרוסמן, סטודנט מאורנים, מדינה מודרנית אינה מתנהלת ברחובות ובכיכרות עם דגלים מתנופפים וכרזות צבעוניות. היא מתנהלת תוך משא ומתן תמידי, מתמשך וסיזיפי, בעזרת החלטות פוליטיות, ישיבות אין קץ, הצבעות והתנגדויות וגם עם כל ההתלהבות המוכמנת בגלי המחאה.
 המאבק הזה לא הסתיים בכיבוש הפרלמנט, אלא בהסכם פשרה – דף נייר, a4, גופן דיוויד 14 הכתוב בניסוח משפטי מפולפל וסתום, אך משמעותו הכללית: התאמצנו, ניסינו, באמת שניסינו- ואין לנו על מה להצטער גם אם הישגינו חלקיים.

סטודנטים יקרים, ההתעקשות הממושכת והמייגעת בנוגע לניסוח המשפטי בהסכם מעידה אולי על חוסר האמון הטוטאלי בין הציבור ל"מנהיגיו". הסטודנטים הרחיקו והלכו כברת דרך, בכך שהסכימו להעמיד למבחן פעם נוספת את מסוגלותה של ממשלת ישראל לעמוד בהתחייבויותיה. על כן, עלינו להמשיך לעמוד על המשמר ולוודא כי ממשלת ישראל תוכל להתעלות לרגע מעל הנורמות השלטוניות שעל פיהן היא מתנהלת ולקיים את התחייבויותיה אלינו במלואן. בנוסף, כמי שאזרו עוז לכנות את מאבקם כ-"חברתי" ונשאו על שלטיהם אמירות בזכות הצדק החברתי, מוטלת עלינו החובה להמשיך באותה הדרך: לשבור את מעגל האטימות האגוצנטרי ולהלחם את מלחמתם של אלו שידם אינה משגת וקולם אינו נשמע: עובדי הקבלן, ניצולי השואה, הנכים, הילדים בסיכון, הקשישים וכל שאר הצבורים המוחלשים. ולהאמין. בעיקר להאמין שאפשר לשנות. באמת שאפשר- גם אם לא את העולם כולו, לפחות את חלקת האלוהים הקטנה שמסביבנו.
"מחר. מחר תמיד נשאר מחר..."