זה מכה בי אחרי בילוי לילי ארוך מדי. צרידות, שיעולים, כאב ראש, הרגשת מיאוס וצפצופים באוזניים. לא צריך להיות נביאים גדולים, עוד 20 שנה נסבול כולנו ממחלות סרטניות (הריאות לא מבדילות בין עשן אקטיבי לפאסיבי); מחירשות, תוצאת הווליום הגבוה שליווה אותנו כל השנים (כן, כן, שמעתם נכון) ומכאבי גב, כי אין משענות לכיסאות בר (אם את בכלל זוכה לשבת על כיסא ולא עומדת על עקבים, שגם הם לא תורמים ליציבות עתידית). הדור הקודם לא הכיר את אותן בעיות. הדור הצעיר מאיתנו כבר מודע וחכם מספיק להכין את עצמו מבעוד מועד. עם יוגה לגיל הרך ו"טרולי" של דיילות, שסוחב את התיק לבית ספר, אין סיכוי שהם לא יישבו זקוף בפאב. רק הדור שלנו תקוע בתוך הסנדוויץ'.
אחרי כל הקביעות הללו, שמתלוות תמיד לתחושת המיאוס של הבוקר שאחרי בילוי לילי ארוך מדי, הייתי חייבת לשתות ולהירגע. הפעם, לא במקום שיעצים את הפרנויה שתקפה אותי. ה"ארמדילו cerveza" שנפתח בדיזינגוף, סניף נוסף לארמדילו שפועל ברחוב אחד העם, נראה פיתרון רצוי. הוא מנגן מוסיקה בעוצמה נמוכה, מה שמפחית בי מעט את החשש לחירשות; הוא מרגיש פחות צפוף מסיגריות ומעלה בי את האשליה שאני צוברת פחות עשן; הוא מציע עשרה ברזי בירה שונים, מה שמעניק לי את האשליה שבעולם הזה יש לי חופש בחירה. הוא אפילו מואר יחסית, מה שמוסיף לו נופך אינטלקטואלי, כמו איזה מקום מפגש מודרני למוכי ההאנג אובר מאתמול. אם היו מראים לי את המקום יום לפני נפתח, הייתי מועידה אותו לכישלון, אבל אולי בגלל חוסר יכולתי לנבא, אני כותבת טורים על ברים ושמעון משל, הבעלים, דופק קופה. אי אפשר להתווכח עם הצלחה, המקום מלא עוד בשעות היציאה המוקדמות. cerveza הוא כמו "סיינפלד" של הברים. בהרבה מקומות אין כלום אבל הם חושבים שהם באים עם קונספט.cerveza בא ואמר "אני הולך לעשות בר על כלום" ומסתבר שהקונספט תפס.
התיישבתי על אחד מכיסאות הבר (הפתעה: בר לאורך ולא מרובע), עם מוזיקה לא מובנת שמתנגנת ("אנחנו לא מנגנים מיינסטרים ומיינסטרים זה כל מה שמוכר, גם אם זה נחשב רוק כבד או קלאסי", אומר הבעלים משל). בזמן שהבעתי את חששותיי על איבוד השמיעה ממנת יתר של בילויים, פנה אליי גבר צעיר ואמר בייאוש: "בשביל מה אנחנו צריכים לשמוע אם במילא הכל כאן בארץ הזאת מתנהל כמו דו-שיח של חירשים?" לא רק זה, הוא הגדיל והוסיף בעיה נוספת לרשימה שלי והיא שלכולנו יהיו דלקות sms באגודל הימני. ניסיתי להסביר לאותו נביא זעם, נצר למשפחת אמנים ישראלית מאוד מפורסמת, שאני מספיק בחרדות ועל כן המטרה הערב להתמקד בדברים חיוביים. הוספתי שהייתי ממליצה לו למשל, להתנחם בשיער המהמם שלו, שכן למצוא בחור עם שיער בימים אלה בבר זהו בהחלט מחזה נדיר. אך הוא סירב להיות מוחמא. "פעם שיער היה שיא האון, סמל לגבריות, לפוריות, לנעורים. אבל פתאום היום כולן מעדיפות לי קירחים. הן חושבות שזה יותר סקסי משיער שופע". מעניין למה זה קורה בישראל, תהיתי, ונצר השושלת נאות להסביר. "הגבר הנחשק היום בעיניכן הוא עובד הייטק מהמעמד הבינוני. יחד עם הלחץ מעבודה תובענית, שלא לדבר על משכנתא, מיסים ומילואים, אין פלא שרוב הגברים הישראלים מקבלים מפרצים כבר באמצע שנות העשרים ונותרים ללא שיער עד גיל שלושים. אתן פשוט עושות לעצמכן הכנה פסיכולוגית, כי אתן מבינות שזו הסחורה שתישארו איתה בסוף". סחתיין על הישראליות, חשבתי. לפחות מישהו מכין את עצמו ליום של המחר.
ארמדילו cerveza- דיזינגוף 174, תל אביב, 5293277 16:00 עד אחרון הלקוחות .
