ההספד על אלון יעוז היה יכול להתחיל גם כך: "הוא לא אהב לעזור."
אלון יעוז היה אחד האנשים הכי חכמים, שלווים, מבינים ומוכשרים שהכרתי. היינו ביחד בצבא, במזרח הרחוק, באוניברסיטה, בפריז ובאמסטרדם, בבתי הקפה הציוניים בבזל ולקינוח - במחלקה האונקולוגית באיכילוב (לתקופה קצרה - אני רק באתי לבקר, הוא גר שם בשבועיים האחרונים של חייו).
אנחנו לקראת השלושים למותו. בן שלושים ושבע היה. היה סרטן. מה זה משנה איזה?
התחושה הנלווית לצבר המילים אלון יעוז ז"ל, דומה לארומה המטלטלת והכמעט מבחילה העולה מדוכן המשקאות המקדם את פניהם של מיכאיל אלכסנדרוביץ' ברליוז ואיוואן ניקולאייביץ' פונירב (זה עורך כתב עת ספרותי והאחר משורר הכותב תחת שם העט "בליבית"), באגמי הפטריארך במוסקבה "באותו ערב נורא בחודש מאי":
"תני לי מי נרזן," ביקש ברליוז.
"אין נרזן," ענתה האישה בתוך הקיוסק ומשום מה נעלבה.
"יש בירה?" התעניין בליבית בקול צרוד.
"בירה יביאו מאוחר יותר," ענתה האשה.
"ומה יש?" שאל ברליוז.
"משקה מישמש, רק שהוא חם," אמרה האשה.
"טוב, תביאי, תביאי, תביאי כבר!"
מי המישמש העלו קצף צהוב שופע, והאויר הדיף ריח של מספרה.
הקטע לקוח מהפרק הראשון של "האמן ומרגריטה", הספר האהוב על אלון. אני לא בטוח שאנשים דומים לכלבים שלהם, אבל באחריות – אנשים דומים לספרים שהם אוהבים.
בשתי מילים - האמן ומרגריטה הוא רומן רב מימדי (המטפל בביקורו של השטן במוסקבה, בסיפורו של האמן ואהובתו – מרגריטה, ובהוצאתו להורג של ישו, על ידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס).
בשתי מילים נוספות - הוא מצחיק ומחריד בו זמנית (שמות פרקים נבחרים: בשום אופן אל תדברו עם זרים, סכיזופרניה כמו שנאמר, הדירה המשוקצת, הקרם של עזאזלו). הוא ספר המעז להיישיר מבט מול קוראיו ולבשר להם שהשטן, המופיע בספר כפרופסור וולנד, מתחיל בתוכנו (השטן, ולא השלום, שרי!).
והשטן התחיל בתוך אלון הרבה לפני שנפטר. המחלה שלחה גרורות, כמו בני לוויתו של לוציפר: עזאזלו נגס בכבד, החתול השחור התיישב בריאות, קרובייב הצרחן תקף את הכליות.
אלון חי את חייו כפי שמת את מותו - הוא ראה קדימה, לפעמים רחוק עד כדי גאונות שקטה. הוא קיבל את גורלו בהשלמה, נאבק על שלו, אבל סירב להפוך את המאבק לדרך חיים. אלון היה אמן והבחירות שבחר היו הכל חוץ מבנאליות (אני חושב שמעולם לא עמד בפקק בשעה שמונה ומשהו בצומת אפרורית, מקשיב לתזמונים של גלגלץ, נוהג ברכב עם דלקן).
המראה שאלון הציב מול חבריו וקרוביו הייתה פרדוקסלית ומתעתעת כמו זו שהרים בולגקוב. החיים סטאליניסטיים, הצנזורה בכל פינה (ומהו המוות בגיל שלושים ושבע אם לא הצנזור הסוף, סופי, סופני?), והאמן צריך לוותר על הכל – כסף, הבנה, אולי אפילו סוף טוב או אהבה על מנת להיות חופשי באמת.
אלון, ממש כמו הדמות האהובה עליו בספר, החתול השחור של וולנד, היה יכול להיכנס לחדר מלא בדוגמניות (הוא היה צלם אופנה), או בסוכני ביטוח (הוא ניסה פעם להיות כזה, אולי כדי שאיש לא יוכל לומר שלא ניסה), או בארבעה ציניקנים המשחקים פוקר, ולגרום לכולם להאמין שהוא שם, שהוא בעניין, שהוא מדבר את שפתם, שהוא נהנה. והוא אכן היה שם, הוא דיבר בשפתם, הוא נהנה.
אני יכול לספר על אלון מכאן ועד ארבעת אלפים מילה:
איך ניסח בזמן שנקלענו לאינתיפאדה הראשונה את הכלל שאם רק ננהג לפיו נצליח לצאת מהצבא על הרגליים, שפויים וחיים: "לא אעזור, לא אצטיין, לא אתנדב", (ממש כמו החתול), ולהוסיף שבכל זאת ולמרות זאת אלון, מלא סתירות כרימון נפץ, השתחרר בדרגת סגן.
איך הדהים את כולנו – בני עשרים ושלוש, המבלבלים בין חיפוש עצמי וחופש לבין גידול כפייתי של שיער – כשהודיע "אני הולך להסתפר", יומיים לאחר שנחת בניו דלהי.
איך הכריז "מבחינתי אני כלכלן", ביציאה משער האוניברסיטה, כשהתברר שחסר לו קורס אחד כדי להשלים את התואר הראשון.איך ניסה לפצח את סודות שולחן הרולטה בקזינו של קטמנדו ומה אמר לי כשגילינו שעלינו לחזור מרחק עשר שעות הליכה כדי לחצות את הנהר מעברו הנכון של רכס האנאפורנה.
איך תהה, בפעם האחרונה שראיתי אותו מחוץ לכתלי בית החולים - אם יכול להיות שנגזרו עליו חיים קצרים מדי. אז כבר חשד שהחום המסרב להרפות, והחולשה התוקפת אינן פסיכוסומטיות, ממש כפי שהשטן אינו פסיכוסומטי בעולמו של בולגקוב.
איך הצליח במבט אחד, בלחיצת יד או מצלמה לסכם הכל.
אבל אין לנו ארבעת אלפים מילה, ואם לא הכרתם אותו עד עכשיו, כנראה שכבר לא תכירו אף פעם.
"הוא מבקש שתיקח את האמן איתך ותעניק לו שלווה. האם קשה לך לעשות את זה, רוח הרע?"
"לא קשה לי לעשות שום דבר," ענה וולנד, "מה שידוע לך היטב." ואחר שתיקה קצרה הוסיף, "אבל מדוע לא תקחו אותו איתכם, אל האור?"
"אין הוא ראוי לאור, הוא ראוי לשלווה." אמר לוי בקול עצוב.
הרשו לי לחלוק על לוי מתי – שליחו של ישו, המבקש מהשטן לקחת אחריות ולהעניק לאמן מתנה אחרונה, ולקבוע שאלון ראוי הן לשלווה והן לאור.
אלון יעוז מת – זו עובדה, איומה כמו משקה מישמש חם. "עובדות הן הדבר העיקש ביותר בעולם." אומר השטן של בולגקוב, אבל דמותו עדיין כאן, וגם זו של חתולו השחור. זה אחד היתרונות המובהקים שיש לחלק מהספרים על חלק מהאנשים.
