07:00 בבוקר, השעון שלי מצפצף במה שנראה לי באותו הרגע הצפצוף המעצבן ביותר בעולם. אני יכולה להשבע שהבוס שלי נותן לי לפתוח את בית הקפה בבוקר, רק כדי להתעלל בי. הרמתי את עצמי בכוח מהמיטה רק כדי לגלות שהראש שלי מרגיש כאילו נפגע על ידי משאית סמיטריילר במהלך הלילה. לא זכרתי בדיוק מה קרה אתמול אבל זכרתי במעומעם שסיגל גררה אותי לעוד בר חדש שנפתח בעיר. 

הסתכלתי על השעון וגיליתי, להפתעתי, שהשעה 07:35, עוד 25 דק' אני צריכה לפתוח את הבית הקפה ואני עוד בפיג'מה. התארגנתי במהירות הבזק, אפילו קפה לא הספקתי לשתות, ויצאתי בסערה מהדירה.

הספקתי לפתוח את בית הקפה בדקה ה-90, קצת לפני שהבוס שלי מתקשר בצעקות ונואם את הנאום הקבוע על כמה שאני חסרת אחריות. עד 11:00 נפש חיה לא נכנסה, סיימתי לשטוף את הכוסות האחרונות מאתמול, לסדר את המפות, הסכו"ם ואפילו הספקתי לסדר את כוסות היין במגדל לתפארת. כבר התחלתי להתייאש, בוכה על גורלי האכזר כסטודנטית מסכנה ותפרנית, כאשר לפתע נפתחה הדלת. שמחתי, אולי זה הלקוח הראשון שלי הבוקר. מולי עמד עידו, ידיד שלי מהלימודים: "סתם, ראיתי שאת פה וחשבתי לבוא להגיד שלום", הוא חייך במבוכה.

"ממש האביר על הסוס הלבן" צחקתי "הצלת אותי שנייה לפני שהיו צריכים לאשפז אותי בכפייה באברבנל". 

"יש לי הצעה שלא תוכלי לסרב לה."

"מה?" שאלתי בתמימות.

"קיבלתי זוג כרטיסים מהעבודה ל'גן גורו', גן חיות אוסטרלי ביישוב ניר דוד, בא לך?"

"בטח!" קפצתי על ההזדמנות לצאת קצת מהעיר לעוד טיול, ואם היא עוד בחינם, אז למה לא.

"אני אאסוף אותך מחר ב-08:30, תרדי למטה בזמן, שאני לא אחפש חניה" הוא הפציר.

חייכתי במבוכה כי ידעתי שסביר להניח שאני אאחר, אני בכל זאת לא הטיפוס הכי דייקן בעולם.

בצהריים חזרתי לדירה וגיליתי שהשותף שלי, אור, השאיר לי פתק:

"אחי ישן פה כמה לילות, מקווה שזה בסדר".

איך החוצפן הקטן לא חשב לשאול אותי לפני שהוא הביא את אחיו אלינו, ועוד לכמה לילות, מה אני מלון?!

למחרת בבוקר, כמו שעון שוויצרי, עידו מצפצף לי לרדת. בעודי מתכוונת לצאת, מתקדם לעברי גבר עירום למחצה.

 "בוקר טוב", הוא נהם.

"מי אתה?!" צווחתי.

"תירגעי, אני יגאל, אח של אור" הוא ענה תוך נהימה נוספת.

יצאתי מהדלת בטריקה, מלאת עצבים והספקתי לסמס לאור שחסר לו אם כשאני אחזור בערב אני אגלה את אח שלו מסתובב לי עירום בדירה.

נכנסתי לאוטו של עידו, מנסה להרגע קצת מהטראומה שעברה עלי הבוקר.

"הבאתי לנו צידה לדרך, אמא שלי הכינה", עידו שלף שקית עמוסה בסנדוויצ'ים, פירות וירקות.

תוך שנייה השתנה לי מצב הרוח, עכשיו הרגשתי מוכנה ליום טיול של ממש!

הגענו לגן החיות והחלטתי שהתחנה הראשונה שלנו היא הקנגורו, אחרי הכול מה הטעם לבוא לגן חיות אוסטרלי אם לא בשבילו. שוטטנו לנו בין כלובי הקנגורו לכלובי הוולאבי, הרגשתי כאילו חזרתי לגיל בית הספר היסודי, אבל נהניתי מכל רגע. אחרי סקירה ראשונית של כל בעלי החיים בגן התיישבנו לנוח במדשאה הצמודה. עידו שלף שמיכה, פרס על הדשא והוציא שני כריכי גבינה מעוררי תיאבון מהשקית.

"רציתי לדבר איתך על משהו", הוא הפך רציני ברגע, "חשבתי על זה, אולי כדאי שנשדרג את מערכת היחסים בנינו...."

"אני לא מבינה."

"את יודעת...משהו זוגי יותר".

הייתי מופתעת, אבל לא עד כדי כך, חשדתי. תקראו לזה אינטואיציה נשית, תקראו לזה ניחוש, אבל ידעתי שזה עומד לבוא. לא ידעתי מה להגיד לו, לא ידעתי מה להגיד לעצמי, אני בכלל מעוניינת בו?

"תשמע", פתחתי בדברי הסבר, "אני לא יודעת מה להגיד...אף פעם לא חשבתי עלינו בצורה הזו."

הוא שתק והשפיל מבט.

"אתה נורא חמוד, באמת..." ניסיתי להסביר, "אבל...", ופה כבר התחלתי להסתבך עם עצמי, "אני לא מחפשת, זאת אומרת אני כן אבל לא אותך. זאת אומרת...לא שיש משהו לא בסדר בך, אתה מקסים, אבל...לא יודעת...אנחנו ידידים".

"לא, לא, זה מובן" הוא מלמל.

על השיחה השתלטה שתיקה מאוד מביכה. הכי נוראי בכל הסיטואציה הייתה העובדה שהיינו מרחק שעה וחצי נסיעה מתל אביב, אין לאן לברוח.

"כבר מתחיל להיות מאוחר, אולי כדאי שנחזור" הוא אמר והחל לקפל את השמיכה.

לא ידעתי מה להגיד ורציתי לקבור את עצמי באדמה.

כל הדרך הביתה באוויר שלטה שתיקה מביכה. פשוט לא ידעתי מה להגיד, איך להגיב. ניסיתי להתחיל שיחת חולין, כאילו כלום לא קרה, אך לשב. עידו פשוט לא שיתף פעולה, העדיף לשתוק ולהגיב בתמציתיות איומה על כל שאלה.

כשהגענו לתל אביב הוא הוריד אותי בפתח הבית, ניסיתי להגיד משהו, אבל ידעתי שלא משנה מה אני אגיד זה לא יתקן את מה שהיה.

נכנסתי לדירה וגיליתי את יגאל שוכב בסלון, שוב עירום, בוהה בטלוויזיה. כבר לא היה לי אכפת, ארזתי תיק קטן והחלטתי שאת הסופ"ש הקרוב אני עושה אצל ההורים!


דקלה