כפות רגליים רזות או שמנוניות, גולדן שאוור, אבוני פנטזי, BDSM, פייס סיטינג, AORM (אני עושה רק מיסיונרית), סקווירטינג, ועוד כהנה וכהנה ווריאציות לאקטים שונים, יש יאמרו סטיות, שבני אדם יכולים להתחרמן מהם. איש איש באמונתו. איש איש והקיק שלו.
לי באופן אישי יש חבר קינקי משהו, שבוחר פרטנריות לחיים (כלומר למיטה, שם מתחילים חייו ושם הם עתידים להסתיים) על פי שני קריטריונים מרכזיים, שבהצטרפם יחד מביאים אותו לכדי הסיטואציה שמחרמנת אותו יותר מכל. המדובר הוא בבחור שאוהב בחורות טיפשות שמתהדרות בגומות תחת. הסיטואציה שמחרמנת אותו יותר מכל היא תנוחת הדוגי סטייל, באגודלים שתחובים עמוק בגומות התחת החינניות של הפרטנריות שלו, שמביטות בו באותם רגעים בפרצוף של פרה גועה ונבובת מבט. השמועות מספרות שהאורגזמות שלו מלוות בחיוך ענקי ואווילי שמרוח לו על הפרצוף ברגעי הפרפור האורגזמטי שלו, מעצם העובדה שבזמן שהפרטנרית הספציפית שאיתו חושבת על איך יראו הצאצאים שהיא תשריץ איתו יחד, הוא כבר נע במחשבות לכיוון הפרטנרית הבאה. בשביל כוס חלב, הוא משנן תדיר באוזני את האני מאמין שלו, לא צריך לקנות פרה.
אני, לעומת זאת, מחרמנות אותי נשים מאתגרות. כאלו שנלחמות כלביאות בשלשלאות הכבלים הפאטריארכלים שמקיפות אותן, בעל כורחן. כמו אדם שחור בחברה לבנה, כמו ערבי מג'לג'וליה בפקולטה למשפטים, כמו עולה חדש מרוסיה בבת ים (זה בשבילך מישה), כמו כל יצור שנזרק לעולם חברתי נתון עם קלפים לא מי יודע מה ושאיתם, כמו עם עוד כמה רמאויות הכרחיות, הוא חייב לקחת את הקופה. נשים כאלו, שמודעות למגף הפאטריארכלי שנעוץ להן בגרון ושמצליחות בחריפות אינטלקטואלית ובאכזריות חייתית לנגוס בו ולהכאיב כמו שרק אישה יודעת להכאיב, הן הנשים שמחרמנות אותי.
כזאת הייתה תהל, שהייתה פמיניסטית רדיקלית, פריקית של סקס אינטלקטואלי בקומותיה השונות של הספרייה המרכזית. באמצע יום לימודים כזה או אחר, הייתה שולחת ס.מ.ס ובו מספר כלשהו אחריו הייתי אמור לתור בין כותלי הספרייה עד הגיעי לספר ובו מצוין המספר שאלי נשלח, ספר שלצידו הייתה ממתינה היא במיני קצרצר נטול תחתונים לסקס מקורי ורווי הגיגים אינטלקטואלים. פעם שההפניה הייתה לכתבי מרקס ואנגלס, פעמים שלמק'קינון ודבורקין, ולעיתים שהמרקיז היה מושא לגניחותינו המושתקות (בכל זאת ספרייה). להתנקנק אינטלקטואלית היא הייתה מכנה את הסקס הזה.
מה אני אגיד לכם – רציתי להתחתן איתה. היחידה שרציתי להתחתן איתה. והיחידה, שכשדיברתי איתה על הרעיון הזה, היא אמנם די נדהמה מכך שרעיון כזה יכול לנבוט במוחו של גבר, אבל באותה נשימה, בחיוך לעגני וממזרי הפטירה לעברי את התשובה לפיה, עם כל ההערכה אלי, וישנה כזאת, בשביל חתיכת נקניקיה היא לא צריכה לקנות חזיר שלם. המום מהתשובה יצאתי עם תובנה מרכזית אחת לפיה, נשים מהזן הזה, ורק מהזן הזה חברים וחברות - מחרמנות אותי. מכירים או מכירות כאלה? יש מייל בתחתית הטור...
נלקח מתוך "תזה"-עיתון הסטודנטים של תל אביב. גיליון מס' 127
נכתב על ידי: גבי דיסמן teza.magazine@gmail.com
