אנחנו חיים את החיים שלנו כמו מכבי-אש. כל היום רצים לכבות שריפות. הרי משעמם לשבת כל היום בתחנת כיבוי האש, לשתות קפה שחור ולחכות שתשמע איזו אזעקה. ורק אז סוף סוף נוכל להחליק בעמוד הזה, שאני בכלל לא יודע אם הוא באמת קיים בתחנות כיבוי, לעלות על האוטו המגניב האדום ולנסוע מהר להציל את העולם. הרי אם נשב בתחנה רגל על רגל עם שקית 200 גרם גרעינים שחורים ביד אחת וסיגריית טיים בשנייה, איך נרגיש חשובים? הרי אנחנו נמדדים רק באתגרים. וכשמגיעה האזעקה – איזה תענוג! צריכים אותנו!
את השריפות האלו אנחנו מוצאים בכל העולמות. בעבודה אנחנו צריכים את הלחץ, לפחות בשנים הראשונות עד שאנחנו מרגישים בטוחים, עד אז אנחנו ניזונים ממנו. מהר! צריך לקחת את הזה, לשים אצל ההוא, לחכות לזאתי שתגיד שזה בסדר ואז להביא הכל לשם! קדימה! ואנחנו, כמו העכבישים הדקים האלה מנשיונל ג'אוגרפיק, רצים על המים בלי להרטב ומכבים את השריפה.
בשביל אותה הסיבה אנחנו צריכים ריבים במערכות היחסים שלנו. מדי פעם צריך לשרוף טיפה את הבניין, לראות כמה חזקים היסודות. אז אנחנו מקבלים את הקריזה על זה שהיא עשתה ככה, למרות שהיא יודעת שאנחנו לא אוהבים, ולמרות שביקשנו ממנה אלף פעם, ואנחנו צורחים, טורקים דלתות, עושים ברוגז, ואז מוציאים את המטף, נכנסים למיטה, משפריצים קצת קצף והכל נרגע.
גם כשאנחנו בחופש, מתישהו אנחנו מתחילים להתגעגע לזה. לקצב החיים הזה של 102. כמה אפשר להתנדנד על ערסל, לשתות קפיריניה ולשמוע ז'ילברטו ז'יל, בלי אף סירנה מייללת וקוז'אק אדום? חודש? חודשיים גג. ואז מורידים את בגד הים, לובשים שוב את האוברול עם הפסים הזוהרים, הכובע המוזר מהפלסטיק, הכפפות, וחוזרים לעבודה. על המלצרים שבינינו יצעקו להזדרז עם ההפוך, ידחקו ברופאים באמצע הצנתור ואל העיתונאים יכתבו מייל מלחיץ לשלוח כבר 350 מילה על "בוער" כי הדד-ליין הוא אתמול.
מתישהו יגיע איזה גיל, לפחות אני מקווה, שנוכל לתלות את הציוד ולצאת לגמלאות. אולי נקבל כרטיס כזה של מכבה-אש לשעבר עם תמונה שלנו מלאי פיח, ונוכל להראות שגם אנחנו היינו פעם צעירים מלאי-מרץ, שגם אנחנו רצנו ממקום למקום בנסיון להרגיש חשובים. אולי אז נקלוט שמכבי-אש זה בכלל בהתנדבות.
טוב, אני חייב לשלוח את זה. יש לי מבחן מחר, שתי עבודות פרילאנס ומלא חולצות לייצר לפסטיבל.
נלקח מתוך "תזה"-עיתון הסטודנטים של תל אביב. גיליון מס' 127
נכתב על ידי: יפתח חוצב yif@netvision.net.il
