לרייצ'ל בארני יש סיפור חיים מדהים. הצעירה ילידת ניו ג'רזי, התגייסה לצבא ארה"ב, סיימה קורס טייס והוצבה בעיראק. כיום היא מתקדמת במסלול היוקרתי ללימודי רפואה גלובאלית המשותף לפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון ולתוכנית קולומביה. סיפורה מתפרסם בגיליון החדש של עיתון האוניברסיטה 'אבג'.
דווקא בזמן סיור בעיראק כטייסת מסוק בחיל המארינס האמריקני החליטה רייצ'ל בארני שמה שהיא באמת רוצה להיות זה רופאה. רייצ'ל הטיסה מטוסי סיור, מסוקי רפואה ומטוסי סיוע לקרקע בעיראק משנת 2003 ועד שנת 2006.
"שנותיי בצבא המחישו לי את החשיבות של השירות", היא אומרת בראיון מיוחד לעיתון אוניברסיטת בן-גוריון 'אבג' שחשף את הסיפור. "וחיל המארינס עזר לי מאוד במה שנוגע לארגון זמן, משמעת עצמית, והבנה מה באמת חשוב בחיים".
רייצ'ל נולדה בניו ג'רזי. באוניברסיטת קולומוביה למדה הנדסה כימית לתואר ראשון. בזמן השירות עשתה את התואר השני, באווירונאוטיקה. בשנות לימודיה בניו יורק נפתחה לראשונה לעולם הרפואה כשעבדה בשירותי רפואת חירום ("עזרה ראשונה") בניו יורק. כשסיימה את הלימודים היתה פרמדקית בשירותי החירום. ב-1997 התגייסה למארינס. "יש לי הרבה מזל שאני אמריקאית", היא אומרת. "אני מרגישה את זה חזק ומעריכה את זה מאוד. כנראה בגלל התחושה הזאת החלטתי להתגייס לצבא. אני מרגישה שאני חייבת להודות לגורל על מזלי הטוב, להיוולד אמריקאית, ואני רוצה לעשות זאת על-ידי עזרה לבני אדם".
הנטייה לצבאיות באה לרייצ'ל בארני בירושה. "רבים מבני משפחתי שירתו בצבא, ולכן הוריי ראו את החלטתי בעין יפה. הם חשבו שקצין בצבא זה מקצוע מכובד. ומלבד זאת", היא מוסיפה בחיוך, "לראות פרמדקית באמבלונס בניו יורק לא היה מה שהוריי ציפו מבתם, בעלת התואר האקדמי מאוניברסיטת ניו יורק".
רייצ'ל לא חשבה על טיסה כשהתגייסה לצבא. אבל כשהתייצבה במשרד-הגיוס של המארינס ב-1997 התברר לה שלנשים מציעים שם פחות ממחצית התפקידים המוצעים לגברים. ואילו לחיל האוויר האמריקני התקבלו נשים כבר מ-1993. "טייס הוא מקצוע מבוקש בכל מקום, ולכן כשקצין-הגיוס הציע לי לעבור קורס טיס, אמרתי: בעצם למה לא?".
היו במשפחתה גם טייסים. אביה היה טייס 52-B בצי האמריקני בשנות ה-50. כשהשתחרר מן השירות הצבאי היה טייס בחברת התעופה. רייצ'ל סיימה קורס-טיס מתקדם והוצבה ביפן כטייסת. ואז הלמה ההתקפה הרצחנית על מרכז הסחר העולמי במגדלים התאומים בניו יורק, ב-11 בספטמבר 2001. ב-2003 נשלחה רייצ'ל לעיראק.
"באותו זמן אף אחד לא חשב שתהיה מלחמה", היא נזכרת. "היינו במפרץ הפרסי ועשינו הכנות למלחמה, אבל לא האמנו שהיא באמת תפרוץ. לא השגנו את תמיכת האו"ם. חשבנו שהסכסוך ייפתר בדרכים דיפלומטיות. ואז ערב אחד נפל טיל ממש על-יד המחנה שלנו בכוויית, בדיוק כשהתקלחתי, ואני אמרתי לעצמי: הו, הו אנחנו במלחמה!".
תשע מדליות של חיל-האוויר קיבלה ריצ'ל בעד פעילותה בעיראק. "עשיתי את מה שהוטל עליי", היא מסבירה. "כשטייס יוצא לגיחות התקפה הוא נקודות רבות בעד ביצועיו, וכשיש לו מספר מסוים של נקודות מעניקים לו מדליה. אז זה מה שעשיתי וזה מה שקיבלתי".
רייצ'ל מספרת שאיבדה בעיראק כמה חברים. אחדים הופלו על-ידי העיראקים, אחרים נהרגו בתאונות, והיו כמה שהתאבדו. במשימה האחרונה שלה בעיראק היא היתה מפקדת פלוגה והיתה אחראית על שדה התעופה. 150 מארינס היו תחת פיקודה.
העובדה שהיתה ספורטאית בבית-הספר התיכון ובאוניברסיטה עזרה לה. "השתדלתי לשמור על כושר גופני, כדי שהישגיי לא יפלו מן ההישגים הממוצעים של הגברים בפלוגה", היא אומרת. "ובאמת, מרגע שהם ראו שאני משיגה בריצה 90 אחוז מהם לא היו לי שום בעיות שליטה".
כשהשתחררה רייצ'ל מן הצבא לימדה שנה אנגלית בצרפת, ואז החליטה להתחיל ללמוד רפואה. היא פנתה לבית-הספר לרפואה בינלאומית באוניברסיטת בן-גוריון והתקבלה. היא אומרת שבית-הספר הזה משך את לבה מפני שאחת מדרישותיו היא שהסטודנטים יעשו בחופשים סטאז' במדינות אחרות. "אני גם חושבת שלימוד שפה זרה הוא דבר חשוב. זה עושה אותך רופא יותר טוב ואדם יותר טוב".
רייצ'ל אומרת שקיבלה הכנה מסוימת לחיים בישראל בשנות שירותה בצבא. "הפוליטיקה המזרח-תיכונית היא נושא קבוע בצבא. במארינס למדנו על הסכסוך הישראלי-ערבי ועל מלחמת ששת הימים. לכן ידעתי על ישראל קצת יותר מאמריקאית לא-יהודיה ממוצעת".
בנוסף לתוכנית-הלימודים הרגילה ברפואה, הנלמדת באנגלית, הסטודנטים בבית-הספר לרפואה בינלאומית לומדים גם תקשורת רב-תרבותית, תזונה בארצות מתפתחות, סיוע במקרים של אסונות המוניים, רפואה המתאימה לאוכלוסיות שונות, וסיוע במקרים של טירור ביולוגי. בשנה הרביעית ללימודיהם הם נשלחים לשלושה חודשי סטאז' במדינות מתפתחות, וביניהן קניה, אתיופיה, הודו, פרו ונפאל.
המטרה של הקמת בית-הספר לרפואה בינלאומית היתה להכשיר סוג חדש של רופאים, שיוכלו לא רק לעבוד במדינות שונות ועם אוכלוסיות שונות אלא גם שיהיו להם הכישורים הדרושים להתמודדות עם אוכלוסיות רב-תרבותיות. מייסד בית-הספר ומנהלו, פרופ' כרמי מרגלית, אומר שתמצית המושג "רפואה בינלאומית" היא "חמלה על יצורי אנוש שעולמם התרבותי שונה לגמרי מעולמנו התרבותי".
הקבוצה הבינלאומית של סטודנטים הלומדת בבית-הספר באה מהרבה מדינות בארצות הברית ומרקעים שונים. "אלה אינם סטודנטים רגילים לרפואה שנרשמים ללימודים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק", אומר פרופ' מרגלית. "הם יותר אלטרואיסטים ואידיאליסטים. לכן בחרו ללמוד אצלנו".
הסטודנטים שלומדים בבית-הספר לרפואה בינלאומית אומרים שעצם החיים בישראל הם חוויה בין-תרבותית. הם כבר נפגשו עם בדואים, עם עולים מאתיופיה, עם פליטים מאפריקה שבאים למרפאה שמפעיל ארגון הרופאים למען זכויות אדם בתל-אביב, בבית לחם הם נפגשו עם פלסטינים, ועוד ועוד.
הצעירה הבלונדינית התמירה מניו ג'רזי הופתעה מכך שפונים אליה ברחובות באר-שבע ברוסית, עד שאמרו לה שקרוב למחצית מתושבי העיר הם עולים מרוסיה. "אני חושבת שישראל מקסימה ברבגוניות שלה", היא אומרת. "היא התנדבה ללמד עולים מאתיופיה אנגלית, במרכז הקליטה שלהם. "עד שבאתי לכאן לא ידעתי כלום על יהודים שחיו באתיופיה ועל הרבבות שבאו משם בגלי העלייה השונים".
נכון שאני יותר מבוגרת והתנסויותיי בחיים שונות מאלו של רוב חבריי ללימודים", אומרת רייצ'ל. "אבל אני חושבת שהמיומנות שרכשתי בתחנות חיי השונות יאפשרו לי בסופו של דבר לשרת בני אדם ולעזור להם ביעילות רבה יותר".
בתמונה:רייצ'ל בארני על רקע מסוק תקיפה
צילם:דני מכליס, אוניברסיטת בן-גוריון
