"מי בא להמר כמה-כמה ייגמר?

בוא תהמר, אולי תמות, אולי תצא מיליונר.

לצווארון הלבן הגיע בול הזמן להמר...

מתפתה לזרוק עוד שטר, להמר על חיי...

צמרמורת קלה, צריחה בלב לאלוהים

הנה עוד פיצוץ ושוב פותחים בהימורים..."

("מיליונר")

"תעשי כתבת צבע על הדיסק של 'פרויקט הופ'", אמרו העורכים, "שיראו את הצדדים החיוביים של שדרות". אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. באתי במטרה לראיין זמר היפ-הופ, ויצאתי עם אמירות שבהן המוזיקה כמעט שולית.

נתי חברוני ואור רומנו היו נערים בני 16 שהעריצו את שבק ס' ורצו לכתוב משהו מחאתי, כאשר חבר סיפר להם על "שדרוק", מועדון שמקדם את נערי שדרות לעשיית מוזיקה מקורית. רומנו וחברוני כתבו שיר, קראו לעצמם "לוחמי הציונות", ואחרי ארבע שנים הוציאו דיסק. הדיסק - "פרויקט הופ" - יצא לפני כחודשיים לשוק, וניתן להשיגו בחנות התקליטים הקרובה לביתכם.

כ"לוחמי הציונות" הם כבר הופיעו בשדרות בחגים ואירועים, בערוץ 2 ל"יומטוב", גל"צ, גלגל"צ, חיממו את מוקי ב"פסטיבל בשקל" ועוד.

נפגשתי עם חברוני, היום בן 21, לשיחה בבית דודתו, בשעה ששמר על אחיינו התינוק. הוא הניח על השולחן עוגת שוקולד וקולה והתיישב.

--איך הגיבו אליכם בשדרות?

"יש את המשל שסיפרה אשתו של רבי עקיבא, שהתבייש ללמוד לקרוא ולכתוב בגיל מבוגר: היא העמידה גמל עם חול ופרחים בדבשתו באמצע השוק. ביום הראשון אנשים נדהמו וצחקו, אבל אחרי כמה ימים אף אחד כבר לא שם לב אליו. צחקו עלינו, אבל בסוף התרגלו".

--מה שינתה בך העשייה של הדיסק?

"נתנה לי מוטיבציה שמישהו ישמע את הדברים שיש לי להגיד. במקום פסיכולוג - כתיבה זה הפסיכולוג שלי. מבחינה מוזיקלית זה עשה לנו טוב בדיעבד, השירים על הקאסמים פתחו לי דרכי חשיבה שונות. וגם הפסקתי לשמוע מוסיקת דיכאון".

כיום חברוני לא מתעסק במוזיקה. הוא משרת בגדוד שמשון, ומבחינתו להיות בעזה זה מין סגירת מעגל. הוא רצה להיות לוחם כדי להגן על הבית, ולשמור על עזה זה הכי להגן על הבית, לדבריו.

--אחרי הצבא תחזור לשדרות?

"השאלה הזאת מעוררת בי שוב כעס. הממשלה מציגה את שדרות כמקום שבורחים ממנו. אף אחד לא בורח, וגם עברו לכאן משפחות דתיות לאחרונה. אני בטוח אגדל כאן את הילדים שלי. מי שרוצה שיברח ממני".

"אני אישית אוהב את המקום. זה אתה, זאת העיר שלך. אתה עוזב אותה - אתה עוזב חלק מהחיים שלך. אני שייך לפה, אני מרגיש את זה"

(מונולוג רצועה 4)

אני שואלת את חברוני מה הוא רוצה שייכתב בכתבה. "תני לי רגע לחשוב על זה", הוא אומר, ולאחר כמה דקות: "אני לא רוצה להגיד לך משהו חיובי. תביני מה קורה כאן, בשבילנו קאסם זה עוד 'צבע אדום', אבל אם תסתכלי מהצד תביני שזה מטורף, זורקים טילים על עיר. זה לא ייגמר כמו שצריך, כמו בסרטים, 'חיו באושר ועושר', שורטים אותנו. בסך הכול בשבילם, שם, פריפריה זה פריפריה".

אחרי שישתחרר מהצבא, חברוני מתכונן להוציא את כל שירי האהבה העדינים שכתב בשנים האחרונות, במיוחד אלה שמוקדשים לחברתו לשעבר, על האהבה שהסתיימה לא מכבר.

--היפ-הופ?

 "התחום הזה כבר רחוק ממני. הדבר הבא הוא בעיקר לכתוב. בזה אני הכי טוב",הוא מחייך ומנדנד את התינוק בידיו.

הדיסק "פרויקט הופ" נולד במועדון "שדרוק", שפועל בשדרות כבר עשר שנים, ושבו מנגנים כמה הרכבים מקומיים של חבר'ה צעירים, בני 15-17. מנהל המקום בתשע השנים האחרונות הוא אבי ווקנין, שאף הפיק את התקליט, והשתתף בשירה, בקולות, בהלחנה ובנגינה.

ווקנין: "לפני שבע שנים עשיתי את פרויקט 'התקליט', שבו השתתפו כל הלהקות ב'שדרוק'. התחום הזה הוא בעצם הסטייטמנט שלי, אני רוצה להתעסק באמירות האלה של  המצב בשדרות. זוהי חבורה של נערים  שהתאגדה ועשתה אלבום על המציאות הלא נורמאלית בשדרות.  כך הגעתי לרעיון של 'הופ'. ישנם כמה הרכבים שמשתתפים באלבום: 'לוחמי הציונות' ו'דרום לשחור'. השם התחיל ב'היפ' מהמילה היפ-הופ, והשתנה ל'הופ', מהמילה תקווה. אני קורא לזה תקווה מקומית".

"גזר דינם של אלוהים והממשלה לא מוסכמים

טעות גוררת טעות מתים ועוד מתים

הביטו מסביבם העיר בלהבות

ברוך הבא 2007 לשדרות".

("שחר אדום")

"ראינו שרוב השירים של הנערים, בערך שמונים אחוז, הם 'שירים קאסמיים', טקסטים מלחמתיים, ו-עשרים אחוז על אהבה, אז החלטנו להתמקד באלבום בנושא הזה. חלק מהשירים מאוד ציוניים, למרות שמה יש לאהוב פה? וחלקם מתנגח. מצד אחד אהבה, מצד שני כעס.

"החתמתי אותם ב'הד ארצי', שמפיצים את הדיסק, וכל ההכנסות הולכות לפיתוח של 'שדרוק'.

הסינגל 'לא נשבר' נכנס לפלייליסט של רשת ג'. בשיר שרו גם בני ה-15-17, וגם מקהלת פרחי שדרות, בני 7-8, כי רציתי שיהיה כל טווח הגילים".

--מי מימן את הפרויקט?

"היחידה לקידום נוער, עמותת גוונים והקרן לידידות של הרב אפשטיין".

--ממי הנערים קיבלו השראה?

"בעיקר מטו-פאק, מוזיקה עברית והיפ-הופ. לדעתי מאז שהם עשו את התקליט הטעם שלהם במוזיקה השתפר".

על עטיפת הדיסק מצולמים ווקנין עם חברוני ורומנו, בחליפות על רקע הבריכה נטולת-המים בשדרות.

--למה בחרתם בעיצוב הזה?

"הכל בשחור-לבן, כולל דפי השירים. בשדרות רצפת הבריכה בחודש אוגוסט ריקה, והרעיון עצוב בשבילי".

"בונה לעצמי מקלט נייד, מקלט מבטון מזוין אני קונה

מיגון לראש, ששום קאסם לא ייפול עליי.

אני לא מוכן למות".

(מונולוג רצועה 6)

--בין השירים ישנם מונולוגים של הנערים. הם מומצאים או אותנטיים?

"רובם לא מומצאים, הכול אמת. המונולוג שבו נתי אומר שיקנה לו מקלט נייד מבטון וישים מעל הראש הוא מבוים. שני האחרים הוקלטו כששמתי שני מיקרופונים בלובי, ובמשך יומיים הקלטתי הכול".

--מתוך השירים הנערים נשמעים מאוד רהוטים, שנונים וביקורתיים. איך זה שבתקשורת מציגים אותם כעילגים?

ווקנין שותק לרגע ואומר: "זה סוג של דימוי שקשה לפוצץ. לדעתי יש קונספירציה גדולה, שבה מראיינים אותך, ובעצם הראיון מקטינים אותך יותר. למה תמיד כשמספרים על עוד אמנים משדרות זה מפליא? למה אף אחד לא שואל מאיפה אסף אמדורסקי?... התקשורת מחפשת כותרות ובעצם אין. בשדרות יש מהכול: כותבי שירים, שורפי צמיגים. כל מיני אנשים".

נלקח מתוך "ספירלה"-עיתון הסטודנטים לתקשורת של המכללה האקדמית ספיר. גיליון אפריל 2008
נכתב על ידי: לירון מזור