לכולם יש את השיעור הזה עם המרצה המרדים, שכל דקה בו, למרות הקלישאה, נמשכת כמו נצח. בשנה ג', כשהעצבים כבר רופפים, כשכל עבודה גורמת להתמוטטות, ושהדבר הכי מציק בעולם (חוץ מהקסאמים, כמובן) - נוכחות החובה - יושב לך על הראש, אין דבר מעצבן יותר משיעור חובה משעמם שתקוע באמצע החיים.

לאחרונה, מבחינתי, המצב נהיה ממש קשה. מה עוד נשאר לי לעשות? לבהות בכולם ולתהות אם עוד מישהו מרגיש כמוני, כבר בהיתי. לשתות שלושה ספלי קפה לפני הכניסה ל"חדר השינה", שתיתי. לאכול, כעצת החברות, חפיסת שוקולד, בטענה שזה מעורר (ומה עם משמין, לעזאזל?), אכלתי. אפילו הדרכים המקוריות כבר מאחורי:


לחשב את המשכורת החודשית שלי לפחות 100 פעם, ועדיין לתהות איך זה יוצא רק על 300 שקל – חישבתי ותהיתי; לסמס לכולם ולראות איך ה-300 שקל האלה הולכים לפח - סימסתי. לתלוש דפים מהמחברת של השכן, על מנת לנסות את מזלי כציירת (ולראות שלא השתפרתי מאז כיתה א') - תלשתי. לקרוא עיתון, כשהוא מונח על הברכיים (במחשבה שהמרצה לא רואה, כן, בטח) - קראתי. להציק לכולם - הצקתי. להגיד משהו מצחיק ולגלות שהיחידה שצוחקת זו אני - ניסיתי. אפילו לשחק "באבלס" בראש כבר שיחקתי. ואחרי כל זה גיליתי שעברו רק עשר דקות מתחילת השיעור. 

לא נותר לי אלא לתכנן את ה"בריחה". אבל פתאום אני רואה שיש עוד כאלה שמתכננים לברוח, ואז מתחיל המשחק הידוע: מי ייצא ראשון. לפי חוקיו הבלתי כתובים כל יציאה של מישהו  מכריחה את האחרים (כלומר אותי) לשבת על הכיסא חמש דקות נוספות, מתוך נימוס כמובן, כי "זה לא נעים" לפגוע במרצה.

ואז מגיע תורי. אני מתפללת שהמרצה יפנה לרגע את הגב, לוקחת את התיק באיטיות, תוך שאני מנסה להיראות הכי "קול", למרות שבתוכי אני לא. אני לא מפנה את המבט מהמרצה, כי כל עוד אני לא רואה אותו אולי גם הוא לא רואה אותי, ואז פותחת את הדלת. רגל אחת כבר בחוץ, תיכף גם השנייה, ואז אני שומעת אותו: "כנראה שלא נכחת בשיעורים שלי הרבה זמן, אחרת היית יודעת  שדברים כאלה מפריעים לי למהלך השיעור".

אז נעמדתי לפני כולם, נבוכה כמו ביום הראשון ללימודים ומלמלתי: "סליחה, פשוט יש לי פגישה עם מרצה אחר", והתפללתי שתבלע אותי האדמה. כך יצא שאחרי כמעט שלוש שנים, עדיין אין לי מושג איך לשרוד שיעור משעמם.


נלקח מתוך "ספירלה"-עיתון הסטודנטים לתקשורת של המכללה האקדמית ספיר. גיליון אפריל 2008
נכתב על ידי: מירי לשם

צילום: מירי לשם