בשבוע שבו גל הקור הקפיא כל אדם וחיה שהעזו להוציא את אפם מחוץ לבית, וביום שבו שדרות וסביבתה חטפו למעלה מחמישים רקטות קסאם, כל מה שהיה אפשר לקוות לו הוא קצת חום, שקט ושמחה. ואת אלו סיפק מועדון "לוג'יק" באשקלון, שהעלה את מופע הדראג החודשי שלו עם נציגות של בנות מופע "גוועלד" המקורי מירושלים ובנות מקומיות. המרחק מתל אביב מעולם לא היה קצר יותר מאשר באותו ערב, וטיל הגראד שנפל כמה ימים לפני כן בעיר, לא הפחיד במיוחד את מלכות הדראג, שממש התלהבו לשמוע שהחמאס קרא לטיל על שמן, "טיל דראג".
כמיטב מסורת הדראג, הערב היה מאוד מוזיקלי, ויזואלי, קולי, קיצוני, מצחיק ותנועתי. המופע נפתח במנגינת השיר המפורסם "ניו יורק, ניו יורק" של פרנק סינטרה האגדי ויחד עם ציורי הקיר במקום, נמחקה לרגע המילה קסאם מן התודעה.
ואז עלתה המנחה לבמה: קבלו את "אלכסנדרה פון שטראוס" (השם האמיתי שמור מתחת למילוי החזייה), שהתלוננה מייד על כאבי גרון, שגרמו לעיוות קולה. "לקחתי קוקסימול פורטה", היא אומרת, "אבל זה לא עשה את העבודה". "קחי וגינול", עונה לה אחת החברות למופע. וכמו שניתן לשער, לאחר פתיחה כזו, הלך הערב ונהייה יותר מהנה לעיכול: "לא מאיימים על דראג קווין במסיר איפור", ו"קסאמים נוחתים על שדרות ועדיין קר", הן רק שתי הברקות מתוך הרפרטואר המגוון.
מבחן המקרופון
הצוות המלא של הערב כלל גם את "גלינה פור דה ברה" הירושלמית הוותיקה מחבורת גוועלד, "קסנדרה סילנסיו", הדראג האשקלונית (שמופיעה גם במועדון דיוה בתל אביב) בתפקיד הפרחה הנסחפת, ו"גלוריה ג'ונס", דמות מקומית בתחילת דרכה האומנותית, ששיחקה חיילת שברחה מהבסיס כדי להופיע.
האווירה המשוחררת מנטל התפיסה הפריפריאלית על הומוסקסואלים, יצרה גם כאן את הבועה שלה, וסיפקה לכולם אוויר לנשימה ובעיקר לנשיפה לרווחה.
המופע מבוצע במקצוענות עד כדי היסחפותן של הדמויות, כגון אכילת פרח מייאוש לצלילי השיר "מאמי" של מירי מסיקה, "דוסית" שחושפת בגד גוף ורוד וצמוד ביותר מתחת לשטריימל, והרבה מאוד דרמה מבוצעת היטב, בשיתוף קולותיהן של הדיוות האהובות על הקהילה: שירי מימון, ריטה, מדונה, מריה קארי, ויטני יוסטון ועוד.
למי שחשב שדווקא פה הוא יצליח לברוח מהמבחנים, ציפתה הפתעה: "מבחן המיקרופון" - מבחן מסורתי המעלה את אחד ההומואים מהקהל לבמה, ובודק מול כולם את היקף פיו הפעור. הטכניקה: החדרת מיקרופון פועל לתוך גרון המתמודד, מבלי שישמע קול שיניו הנוגעות באיבר המדומה.
כבוד גדול והצעות מיניות יקבל כל מי שצלח במשימה, בעוד מי שנכשל נידון לבדיחות על חשבונו, בעיקר בשובו אל חבריו בקהל. זה המקום לא לגלות מי עלה הפעם בגורל, אבל אין ספק שהוא ייצג את המכללה בכבוד.
ואפרופו ספיר, לערב מגיעים מיטב הגייז, שרובם ידועים במסדרונות המכללה, והם זוכים ליחס מיוחד מעל במת הדראג: "מי מכיר את המושג פרולטריון?", שואלת אחת הבנות., הסטודנטים מרימים ידיים. "רואים שאתם מ'ספיר'", היא אומרת.
"להביא את תל אביב לאשקלון"
בעל מועדון הלוג'יק, ניר קפאח, בן 30, מאשקלון, מספר לנו שליין הדראג מתקיים מזה שנה ושלושה חודשים, ושההומואים בפריפריה מתלהבים מאוד מהיוזמה. נראה שיש לקפאח על מה להתבסס. המועדון שלו (ולא בפעם הראשונה) מלא במבלים, אבל מבחינתו "הומואים הם לא לקוחות אלכוהול אידיאליים".
תוך כדי שהוא מביט בקהל, הוא טוען כי בערב כזה הוא יוצא מופסד. "בדרך כלל מזמינים שתייה קלה, בירות, לא משהו רווחי. הרווחיות מבחינתי זה להביא את אווירת תל אביב לאשקלון". קפאח מבטיח ש"אם ההיענות לליין הגייז תגדל, ניתן יהיה להעביר את המסיבה לדאנס בר באזור התעשייה שיכול להכיל 300 איש. אבל בינתיים, "האווירה האינטימית זורמת טוב".
גם שניים מאורחיו הוותיקים של הליין נלכדו לשיחה קצרה, במטרה ללמוד מהם על חשיבות ליין הגייז האשקלוני: אוראל אסיה, בן 24, סטודנט שנה שלישית לתקשורת המתגורר בשדרות, ועדי גבע, בת ה-27, סטודנטית שנה שנייה באינטראקטיבי-הנדסאים ושותפתו לדירה של אסיה.
--מה לדעתכם התרומה של הליין הזה לאזור הדרום?
אסיה: "יצירת קהילה גאה בפריפריה, הווי קהילתי, תרבות. הליין מציג לאנשים מחוץ לקהילה דברים אחרים על גייז".
גבע: "עד שהכרתי את אוראל, לא ממש הכרתי הומואים. הכרתי את עניין הדראג אבל ממש בקטנה. הייתי פעם אחת בהופעה כזו במועדון הדיוה, אבל לא חשבתי ללכת שוב. זה לא משהו שחשוב לי כמו אצל גייז, אבל אני ממליצה מאוד ללכת להופעות האלו, כולל למופע המקורי בירושלים".
--מה את אוהבת בערבים האלה?
"אני באה בשביל ההופעה, ליהנות נטו, בלי קשר למה שמסביב".
--אסיה, אם היית בארון, היית מגיע לליין הזה?
"לא יודע, כי אני לא בארון. בכל מקרה, יש כאן 'ארוניסטים' שמגיעים, כי הם מודעים לכך שישמרו את הסוד שלהם, מה גם שהסלקציה בפתח מכניסה אומנם קהל סטרייטי, אבל דואגת שלא יגיעו טיפוסים בעיתיים שיסכנו את השוהים במקום".
--מה ישכנע עוד גייז להגיע לליין?
אסיה: "מגיעים לפה אנשים איכותיים, האווירה נעימה ונורא מקבלת. זה מקום בייתי, חמים ולא מחייב וזה מה שטוב".
--בחטף, כמה אנשים אתה מזהה פה מהמכללה או מאזור שדרות שבה אתה גר?
"בערך 20 אחוז (מתוך 70-80 איש) ".
--הערב הזה יכול לעבור בשלום גם בבאר שבע או במקום קטן יותר כמו שדרות?
אסיה: "בבאר שבע כן, בשדרות לא, למרות שפועלת שם קבוצה של נוער גאה שאותה אני מנחה. ביישוב קטן יותר, תלוי איפה. בבני ברק לא יקבלו את זה יפה, בפתח תקווה ישמחו. ליין הגוועלד המקורי מירושלים מועלה גם בחיפה ובאילת (לשם מטיסים אותן ומשכנים בסוויטה חמישה כוכבים). הערב של אשקלון הוא היציאה הראשונה מחוץ לחומות, דו משמעית. מטרת הליין היא לפרוץ לפריפריה כדי לחזק את הקהילות שם ולא בגלל מטרה כלכלית".
--כמי שמגיע מקהילת הגייז בירושלים, העיר שלא קל להיות בה הומו ובכל זאת יש שם חיי קהילה פעילים בעלי דימוי חיובי, בניגוד לתל אביב הפוזאיסטית, מה אתה חושב על הגייז של הדרום?
"לפי מה שאני רואה באזור שלי, בשדרות ובבאר שבע, אין קהילה וחבל. אם יהיה מצעד גאווה בבאר שבע אני לא מאמין שיגיעו כל כך הרבה אנשים, פחות מאשר בחיפה אפילו וחבל, כי האגודה (אגודת ההומואים, הלסביות ושות') שפועלת בבאר שבע לא מספיק חזקה כדי ללכד את האזור. לעומתם, ארגון הנוער הגאה כבר יותר חזק ופועל בכל הארץ".
"לכסות את המדינה בנצנצים"
בסיום הערב, לאחר כשעתיים וחצי של מופע, בשעה ארבע לפנות בוקר, מצאנו עצמנו בולסים פיתות, פרגיות וסטייק במסעדת הבשרים על האש, כנראה היחידה בעיר שפועלת 24/7. כיבדו אותנו בנוכחותן שתי מלכות הדראג מהגוועלד, שעברו ללבוש אזרחי, כלומר גברי, אך נותרו עם שרידי איפור, שלא ירד במלואו. שאלנו בנימוס ובתמימות אם יירצו לקיים את הראיון עכשיו או במועד אחר. "עדיף עכשיו, ייצא הרבה יותר מצחיק", אומר עמית לב, בן 25, שמשחק את אלכסנדרה פון שטראוס.
גיל נווה, בן 24, המוכר גם בתור גלינה פור דה ברה, מסכים עם לב. עכשיו זה הזמן. "הקהל האשקלוני", הוא אומר, "כייפי יותר מהתל אביבי. הוא מגיע עם מטען שהוא צריך לפרוק וקל לו יותר להיפטר ממנו, לעומת הקהל של תל אביב שחושב שהוא עם מטען אבל לא נפטר ממנו".
כל מופע שהם מעלים מותאם לקהל ולמקום. המופע בירושלים לא יהיה כמו זה שבתל אביב, וזה שבתל אביב לא יהיה כמו זה שבאשקלון. "באנו לעשות שמח ולא שחור. אנחנו יודעים מה זה להיות גייז מחוץ לתל אביב".
מטילי הגראד שהחלו לנחות באשקלון הם לא מפחדים, אבל מרקטות הקסאם דווקא כן. לב מספר שחבר של ידידה שלו נהרג מאחת הרקטות. והשניים מספרים כי הם דואגים למשפחתם ולחבריהם שנמצאים בטווח הסכנה הדרומית, יותר מאשר לעצמם. ובכל זאת, הם מגיעים לאזור ויש לכך סיבה אחת ברורה: אידיאולוגיה. מה חרות על דגלם? "לכסות את המדינה בנצנצים, וזה חשוב יותר מעניין הקסאם".
חיפשנו קצת לכלוך בעולם הדראג, אך הובהר לנו מיד שאין דבר כזה. "מאחורי הקלעים כולנו חברות ועוזרות. כולנו נמצאות באותו חרא", מספר נווה ומוסיף ש"מי שתבחר להתחרות באחרות, זה יהיה רק למטרת גיוון ועניין לסיפור".
ואז, כמעט מבלי ששמנו לב, גלשו השניים לשיחה על הבדלים במידת בגדי הדראג שלהם. כדי להמשיך בראיון העיתונאי, עצרנו אותם והתעניינו בתוכניותיהם לעתיד. "שלום עולמי?", שואל לב, תוך כדי נפנוף היד כדרכן של מלכות יופי, ונווה משלים: "להיות גדול, להוריד את הקרס, להגדיל את הציצי".
את הלילה סיימנו עייפים אך עם ציפייה גדולה למופע הבא. שתינו, השטתינו, צחקנו, רקדנו, אכלנו ובעיקר בילינו. ניתן לומר שניצלנו עד תום את ההזדמנות שנתנה לנו לקצת אסקפיזם, ובעצם, זו המטרה של כל העוסקים במלאכה.
וההאנגאובר בבוקר אחרי?... אוי גוועלד.
נלקח מתוך "ספירלה"-עיתון הסטודנטים לתקשורת של המכללה האקדמית ספיר. גיליון אפריל 2008
נכתב על ידי: איתן בראון ויואב כהן
צילום: עדי גבע
