הרעיון המקורי לתעד את "האבנים המתגלגלות" במהלך מסע ההופעות האחרון שלהם שייך היה למיק ג'אגר.  גאג'ר רצה שהסרט ייצא לתעד את ההופעה הגדולה ביותר שלהם עד היום – באחד מהחופים הענקיים של ריו דה ז'נרו בברזיל.  "בהתחלה חשבתי על סרט אינטימי שילווה אותנו במהלך מסע ההופעות", מספר ג'אגר. "לאחר מכן, כשעניין ריו דה ז'נרו עלה על הפרק, חשבתי שאנחנו חייבים לצלם את ההופעה הספציפית הזו. לא רק שהיה מתוכנן כי מעל למיליון צופים יגיעו לצפות בנו, אלא גם הלוקיישן האקזוטי – חוף ים הענק, היה נראה לי כלוקיישן מאוד קולנועי. הצעד הבא היה לברר כמה הסרט יעלה ומי יוכל לביים אותו..."

הבחירה במרטין סקורסזה הייתה טבעית בשביל ג'אגר. "ישבנו יחד כל חברי הלהקה והגענו להחלטה שהבמאי של הסרט צריך להיות הטוב מכולם", הוא צוחק. "מבחינתי ומבחינת שאר חברי הלהקה, מרטין הוא הבמאי האמריקאי הגדול של ימינו. ידענו שהגאונות של מרטין תוכל לחבור למוסיקה שלנו וליצור משהו מיוחד".

קית' ריצ'ארדס, מעריץ גדול של סקורסזה, לא יכול היה להיות מאושר יותר מהבחירה של החברים שלו ללהקה. "אני למדתי היטב את כל סרטיו של מרטין ואני מכיר את רובם בעל פה. כששמעתי שהוא הולך לעשות את הסרט הייתי מאושר. איך אפשר שלא? זה חשבון פשוט - אם מישהו הולך לצלם אותך מופיע אז עדיף שזה יהיה מרטין סקורסזה!".

ומה היתה תגובתו של סקורסזה להצעה של ה"סטונס"?

"אני זוכר שהוא אמר משהו כמו 'בטח שאעשה את זה!"... נזכרת המפיקה ויקטוריה פירמן. "אבל זה היה החלק הקל.... מה שהיה קשה במיוחד היה להביא את האנשים העסוקים הללו יחד ולשים אותם באותו חדר. הפגישות שלנו היו נהדרות. ברובן ניסינו להחליט האם לתעד את ההופעה הגדולה של הלהקה בריו או ללכת בכיוון אחר, אינטימי יותר...".

"הייתה לנו פגישה אחת נפלאה שהתרחשה בחדר המלון שלי", נזכר ג'אגר. "הייתה סערה גדולה בחוץ ואחד החלונות בחדר שלי לא נסגר, כך שהרוח הכתה בנו והזיזה את המנורה שעל הקיר הלוך ושוב. צחקנו מזה מאוד. הצענו למרטין לצלם את הסרט בטכנולוגיית הIMAX. הוא היה נראה נלהב מהרעיון. לאחר שהוא בא לצפות בכמה הופעות שלנו הוא החליט שהוא רוצה לנסות משהו מעט שונה ממה שחשבנו".

"כל פעם שבאתי להופעה שלהם – אם זה היה הרחק ביציע או אם זה היה בעודם מציגים אותי על הבמה, התחושה שלי הייתה זהה – תשוקה עזה בערה בי לצלם אותם מופיעים.  לא היינו בטוחים בגישה שהסרט צריך היה לנקוט. אני העדפתי ללכת בכיוון האינטימי יותר, זה שמתקשר אליי ולסרטיי באופן מובהק יותר".

לסקורסזה לא היה קשה לשכנע את חברי הלהקה לשנות את תוכניתם המקורית. "מרטין פנה אלינו ואמר שהוא מעוניין לצלם את הסרט באופן אינטימי יותר", מספר ג'אגר. "הוא הציע שנוותר על ההופעה בריו ונצלם דווקא את ההופעה באולם ביקון שבניו יורק. הוא רצה שהקשר בינינו לבין הקהל יהיה חזק, שנהיה כמה שיותר קרובים אחד לשני".

"אני חייב להודות שהיה לי קצת קשה עם מה שמרטין הציע" ממשיך ג'אגר. "דמיינתי בראש את כל האפשרויות המוסיקליות והקולנועיות שההופעה בריו הציעה לנו וחשתי שאנו מפספסים הזדמנות גדולה. מרטין היה עיקש מאוד. מהר מאוד מצאתי עצמי משוכנע לגמרי בכל מה שהוא אמר. אין ספק שהוא צדק".

קית לקח מההתחלה את צידו של סקורסזה. "אני אוהב להופיע במקומות קטנים כמו ה'ביקון' בניו יורק. המקום הזה יקר לליבי עוד מהימים שנהגתי להופיע שם עם להקה אחרת שלי – "The Winos'.... יחד עם זאת, הייתי מוטרד מעניין אחר - בשלב מסוים שאלתי את מרטין האם הוא באמת חושב שנוכל להופיע מול המצלמות ולא להיות מודעים אליהם?"

"רציתי שהצופים בסרט ירגישו כאילו הם יחד עם ה'סטונס' על הבמה", מסביר סקורסזה. "מבחינת העריכה של הסרט חשוב לזכור שכל שיר מספר סיפור משלו ומכאן שהמטרה היא שכשהוא מתנגן בסרט זה יישמע כאילו זו הפעם הראשונה שהם שרים אותו. הקשר בין חברי הלקה לבין הקהל בהופעות שלהם הוא דבר לא שגרתי. האנרגיה מביאה אותך לעיתים להתעלות נפשית ורוחנית.

הייתי אומר שהמוסיקה שלהם מכשפת אותך – היא בסיסית ופראית אך גם מאוד מאורגנת ומדויקת. כל אחד מחברי הלהקה הוא שונה באופי שלו ובאופן שבו הוא מתנועע ומתקשר עם הסביבה. חשוב היה לי להעביר לצופים את הטיפוסים בלהקה בכל המורכבות שלהן ולהציג לראווה איך הן הופכות לישות אחת עם המוסיקה".

הצילום

סקורסזה בחר צוות של 18 צלמים שיעזרו לו לתעד את ההופעה מכל זווית אפשרית. למשימה הוא גייס מספר ידידים ותיקים, כמו רוברט ריצ'ארדסון (שצילם עבור סקורסזה את "הטייס") והבמאי הדוקומנטרי הענק אלברט מייזלס שתיעד את הלהקה בסרט הפולחן המופתי "Gimme Shelter" משנות ה-60.

המשימה לא הייתה קלה. הרצון של סקורסזה "להראות הכול" התנגש לעיתים ברצון של חברי הלהקה לקיים הופעה ללא הפרעות. היה קשה לסקורסזה למצוא דרך שבה המסילות והציוד של המצלמה לא יתפוס חלק גדול מהבמה ויפריע ללהקה ולקהל לחוות את ההופעה כפי שהיא צריכה להיות. "אני ומרטין רצינו המון ציוד על הבמה והיו לנו המון רעיונות אבל מהר מאוד הבנו שזה בלתי אפשרי..." מסביר ג'אגר. "אי אפשר להעלות שתי מסילות על הבמה – ומה איתנו? איפה אנחנו נזוז?"

בגלל שידע שחברי הלהקה הם מעט היפראקטיביים במהלך ההופעה, היה חשוב לסקורסזה לדאוג שכל צלם בצוות יתמקד על חבר אחר בלהקה. "ידעתי שמיק אוהב לרוץ לכל אורך הבמה", מסביר סקורסזה. "ולכן הייתי צריך לדאוג שאם הוא יצא מטווח המצלמה של ג'ון טול אז צלם אחר יוכל לעקוב אחריו במקומו. היינו צריכים לתכנן לפרטי פרטים מה תפקידו של כל צלם ומה הוא עושה במקרה כזה או אחר. במהלך ההופעה עמד מולי מוניטור גדול ואם ראיתי שאחת המצלמות עושה פן לא נכון או כושלת לעקוב אחר מה שמתרחש על הבמה ידעתי לכוון את מצלמה מספר 15 כך שתמשיך מאיפה שמצלמה מספר 12 הפסיקה".

"ישנו כמובן גם העניין הטכני של הפוקוס", הוא ממשיך. "ה'סטונס' הם ספונטניים לגמרי. הם לא מתכננים דבר בכל הנוגע לעמידה על הבמה. הם עושים תנועות פתאומיות ומשנים קומפוזיציות. היינו צריכים להיות מוכנים לכל תנועה שלהם. זה היה מאוד מאכזב אם היינו יוצאים עם סרט שרובו לא בפוקוס", צוחק סקורסזה.

"מרטין תכנן הכול באופן מושלם", מסביר ריצ'ארדס. "לא הרגשנו שמצלמים אותנו. היינו חופשיים לגמרי. אנחנו רגילים שמכוונים אלינו 2 מצלמות בשביל שהתמונה תוקרן על מסך ענק מאחורינו, אבל לא ל-16 מצלמות. עם זאת, מרטין החביא אותן כל כך טוב שממש הרגשנו כאילו אנחנו בעוד הופעה רגילה שלנו".

"היה תענוג לעבוד עם מרטין", רוני ווד מפר את שתיקתו. "יש לו חוכמת רחוב שמאוד קסמה לי. הוא כמו תלמיד תיכון מגודל. הוא נחמד באופן שקשה לתאר. הוא טיפוס חם במיוחד. האופן שבו הוא גורם לך להרגיש בנוח הוא יוצא דופן. הוא גורם לך להוציא מעצמך את הטוב ביותר – מה שזה לא יהיה..."

"זה לא היה קל כשהמצלמות הללו מרחפות מעלינו" הוא ממשיך. "למרות שאם לא הבטנו למעלה לא הבחנו בהם, קשה היה לי לא להגניב מבט פה ושם מסקרנות. ראיתי מכונות גדולות ועליהם אנשים קטנים, כל אחד מסמן משהו לשני. זה מוציא אותך מריכוז, לכן חשוב היה לכולנו להביט למקום אחר".

ומה היה שונה במקרה של הסרט הזה? הרי נעשו מעל ל-18 סרטים דוקומנטריים על "האבנים המתגלגלות" במשך השנים, רובם ע"י במאים בעלי שם בינלאומי – גודאר עם "Sympathy for the Devil", האחים מייזלס עם "Gimme Shelter", רוברט פרנק עם "Cocksucker Blues", האל אשבי עם "Let's Spend The Night Together" ופיטר וייטהד עם "Charlie is my Darling"...

"זהו סרט הופעה, כמו הסרט של האחים מייזלס. אבל יותר מאחרים, הסרט של מרטין הוא גם סרט על רוק'נרול", מסביר ריצ'ארדס. "הסרט הזה הוא החשוב לי מכולם בגלל מרטין והחזון שלו. חלק מכל העניין היה לראות איך הוא יצלם אותנו, איך הוא יפרש את המוסיקה שלנו והדרך שבה אנו מופיעים. מרטין הוא כמו רמברנדט בשבילי - הוא לא רק מתבונן במי שמנגן אלא גם מעריץ את כלי הנגינה עצמם. הסרט הוא הצהרת אהבה מרגשת למוסיקה, ומתי אנחנו זוכים לראות דבר שכזה בקולנוע?"

בשלב הזה סקורסזה מבקש לספר קצת על הקשר שהוא חש למוסיקה של ה"אבנים המתגלגלות" -

"השימוש שלהם בגיטרות ובתופים והשילוב של המוסיקה עם הקול של מיק תמיד היה מדהים בעיני. כשביימתי את סרטי הקצרים הראשונים, אי שם בשנות השישים המוקדמות, רוק'נרול השפיע עלי מאוד. הרעיונות הויזואליים שלי נבעו ממקורות מוזיקליים. ה'סטונס' אחראים לרבים מהם – סצנות רבות מ"רחובות זועמים" נכתבו בהשראת "Jumpin Jack Flash".  הפעם הראשונה שהייתי בהופעה שלהם הייתה במדיסון סקוור גארדן. היו לי מקומות רעים מאוד מאחור אבל המוסיקה הפנטה אותי. המצלמה שבראש שלי לא הפסיקה לנוע בקצב של המוסיקה, מחפשת עוד דרכים לייצר מקבילה ויזואלית. רעיונות לסרטים צצו אצלי בראש בגלל הגיטרות שלהם. כשחושבים על זה, מסתבר שאני חב להם הרבה מאוד מהקריירה שלי..."