False תל אביב קונה אבל לא מבינה
פרופסור

תל אביב קונה אבל לא מבינה

אלפים גדשו את נמל ת"א במשך יומיים שבהם הציעו תושבי הנגב המערבי את מרכולתם לתושבי מרכז הארץ

מירי גרוסמן | 13.04.2008
תל אביב קונה אבל לא מבינה

האנגר 11 בנמל תל אביב הוא מקום מוכר לפתיחות ולאירועים נוצצים בעולם הבילויים והתענוגות של הבועה. כל מפיק אירועים מכובד שרוצה להעביר ללקוחותיו הפוטנציאליים או לעמיתיו לעבודה ערב מפנק, יחשוב על האנגר 11 בנמל תל אביב. רוח הים המנשבת בחוץ מרגיעה את גלי החום העולים ממסיבות לוהטות. שאון הגלים מספק אוירה רומנטית ומלווה בנעימים רגעי ההתפרקות מענייני היום-יום.

לרגע אחד, ב-9 וב-10 במרץ 2008, זכו גם תושבי שדרות וישובי עוטף עזה לקחת חלק בתחושות הללו ולהכיר את הביצה התל אביבית מקרוב.

לצערנו, הלב אצלנו נוטה להיפתח רק כשמשהו רע מתרחש, כמו למשל מתקפת הקסאמים שגרמה למותו של סטודנט המכללה רוני יחיא ז"ל, וגם לפציעות ולנזקים כבדים לרכוש. בעקבותיה, החליטה עיריית תל אביב, בשיתוף עם הנהלת הנמל והאנגר 11, לפתוח את המקום למשך יומיים עבור תושבי שדרות וישובי הנגב המערבי, המתקשים - בעקבות המצב - לשווק את מרכולתם בבית.

את הכניסה למתחם קישטו בלונים אדומים מתנפנפים, ושני בחורים מכרו דגלים אדומים, עם הכיתוב "הלב שלי עם שדרות". הכסף - תרומה למיגון גני הילדים בעיר. אחרי עמדת הבידוק הביטחוני ניצב בר משקאות מגוון ובאיכות טובה, ומאחוריו הופעל ג'ימבורי לילדים, ללא תשלום. ככל שהתקדמנו פנימה, תחושת האדרנלין המוכרת של המסיבות של תל אביב החלה לפעום בקצב הבסים שבקעו מהבמה המרכזית. על הבמה רקדו ושרו להקות נוער, שחיממו היטב את האווירה. על אף העייפות המצטברת, מצב הרוח נסק והרגליים כבר לא כאבו.

הצפיפות הייתה נוראית, אך בהיבט חיובי. לא היה מקום לזוז. בתוך האולם הוצבו עשרות באסטות של מוצרים שונים מכל הסוגים: בגדים, נעלי מותגים, יצירות אומנות, פרחים, תשמישי קדושה, כלי כסף, משלוחי מנות, צעצועים, פינות מסאז', עמדת תספורת ואף אוכל לכלבים.

הקהל היה מגוון. נוער לצד קשישים, אמריקאים וארגנטינאים, אשכנזים ומזרחים, קצינים וחבר'ה "זרוקים". מכל רחבי המתחם השתקפה החברה הישראלית המאוחדת, הרגישה והאמפתית.   

לאחר שני סיבובים במתחם העמוס, החלטתי להרוות את צימאוני בכוס בירה (במחיר המצחיק, 12 שקלים). כמו בכל פאב, גם שם הייתה אינטראקציה טובה עם מוזג המשקאות. אורי אביב, בעל המקום, התנדב לעמוד מאחורי כוסות הפלסטיק והקשיות. "בעסקים כמו בעסקים, יש דברים שלא יימכרו", הוא אומר, ולא מהתנשאות חלילה, אלא בניסיון להסביר מדוע מרבית מאלפי המבקרים שהגיעו ביום השני, יצאו מהמקום רק עם זרי פרחים. "בפועל", הוא מסביר, "המכירות כאן הן כמו בשווקים שכולנו אוהבים להסתובב בהם. לא מצפים לצאת עם מלתחה שלמה. אין מה לעשות, חלק גדול מההיצע לא מתאים לתושבי המרכז. הם לא מעוניינים בכיסויי ראש. הם מחפשים את הצעיפים כמו בסיני. יש דברים שתל אביביים בפרט לא יקנו".

אהרון חוגי, בן 37, יושב ראש ארגון בעלי העסקים הקטנים בשדרות, קצין לשעבר בחטיבת גולני, אב לשלושה, הגיע כמו כולם להציע את מרכולתו אבל הפך להיות כוכב האירוע. בשעה חמש אחר הצהריים הוא התראיין לתוכניתו של רפי רשף בערוץ 10, והפך לסלבריטי לרגע. המבקרים במקום החמיאו לו על הדברים שאמר בתוכנית. "אך רואים שהם עדיין לא מבינים לעומק", אומר חוגי.

את תשובתו לשאלה מה הוא אומר על החוויה בהאנגר התל אביבי, הוא מחלק לשלושה, כמו בצבא: "בראש ובראשונה, זה תענוג גדול כל מה שקורה פה. אנחנו נהנים מאוד לצאת קצת מהעיר, לראות את הארץ, האנשים השונים שבה, זו ממש חוויה וחבל שנגמר. עם זאת, בבית מחכה לי עבודה קשה. שם אני אנסה לפענח מה באמת תושבי המרכז רוצים מאיתנו. אני מרגיש שחלק מההגעה שלהם לכאן נובעת מהסקרנות לראות מה יש לשדרותים האלה להציע. אני לא ממש קולט אותם. החלק השלישי הוא תוצאה של השניים הקודמים: עם כל החוויה והסקרנות, אני מרגיש שמסתכלים עלינו בתור מסכנים. זה פוגע בי".

--למה מסכנים? הרי המונים באו להפגין תמיכה ולעזור, למה אתה חושב שהם מרחמים עליך?

"לא הגעתי לפה רק בשביל להגדיל את המכירות שלי, זה החלק המשני באירוע הזה. הגעתי בעיקר למען החוויה, לראות דברים אחרים, להשתחרר קצת מהעיר הזועקת. האנשים שיושבים בבית ורואים חדשות, מגבשים דעה שאנחנו מסכנים ובאופן אוטומטי מתחילים לרחם עלינו. ההרגשה שקיבלתי היא שאני בן אדם מסכן, ואני לא מוכן לזה".

--אולי זו רק פרנויה שלך?

"לתחושה הזו יש בסיס מוצק. כשעמדתי עם הסחורה שלי (הכוללת מכנסי ג'ינס, חולצות וכדומה), התל אביביים לא רצו לקנות ממני, אלא ניסו לתת לי נדבה. לפחות 15 אנשים התנהגו כך. הם פשוט ניסו לשים לי כסף ביד ולא רצו לקחת שום דבר בתמורה. אני לא חושב שאני מסכן, אני חושב שמנהיגי המדינה הביאו את התושבים לחשוב ככה, בגלל חוסר האכפתיות שלהם. זה חיבוק דוב צבוע ואני כבר לא רוצה לקחת בו חלק יותר. אני מרגיש שסיימתי את עבודתי כאן, במרכז תל אביב".

--מה לדעתך כן מראה על אמפתיה אמיתית?

"בעיני, הקניות שעושים בעיר לקראת שבת הן אמיתיות, מסיבה מאוד פשוטה: האנשים מהמרכז מגיעים עד אלינו, ולא הפוך כמו שקרה כאן היום. יותר מזה, הם לא מנסים להוריד מחירים או לתרום כי אנחנו מסכנים, יש מחיר על מוצר ואת זה הם לוקחים בחשבון. אין שום גורמים אחרים שמשפיעים עליהם, ושבעקבותיהם הם יחשבו שאני הומלס".

--התל אביבים מתייחסים לתושבי שדרות כאל הומלסים?

"זה לא נעשה מכוונת זדון, זו המציאות שהורגלנו אליה. כבר שבע שנים שהקסאמים חוגגים, ורק כאשר התחילו הפגיעות באשקלון דברים השתנו, הצבא נכנס ולא חסרות עוד דוגמאות".

--איפה טעו מקבלי החלטות ?

"מכיוון ששדרות היא חלק מהמדינה, היה צריך לשים לזה קץ כאשר המהומות התחילו, ולא להתעורר אחרי שבע שנים. זה לא הוגן, וזה מראה את סדרי העדיפויות של הקודקודים".

חוגי חושש גם שאינו מצליח לגונן על ילדיו. "המדינה גרמה לי לבעיות כספיות", הוא מודה בגילוי לב, "לתסכול אישי ונפשי, יצרה בעיות בזוגיות שלי עם אשתי. מתוך כך החלטתי, שלא משנה גם אם הייתי קצין גולני בעברי, לא אתן לילדי ללבוש את מדי צה"ל. המדינה לא דואגת לי, אז אני לא אשלח את ילדי לשרתה. זה כל כך עצוב לי, כי השתתפתי בהרבה מלחמות, נתתי את כל כולי מאהבה, והיום המדינה פוגעת בי. אני לא יכול לשקר לעצמי ולרצות להחזיר לה טובה על הרעה שהיא נותנת לי".


נלקח מתוך "ספירלה"-עיתון הסטודנטים לתקשורת של המכללה האקדמית ספיר. גיליון אפריל 2008
נכתב על ידי: מירי גרוסמן

צילום: איתן בן-עמי

הדפסה   שלח לחבר

עוד כתבות

תגובות

סה"כ 1 תגובות
מאת
כותרת
תוכן
תושבי שדרות צודקים
ותרומות הן לא הדרך להקל עליהם - הם צריכים לקבל הנחות במס הכנסה וביטוח לאומי
מאת נירית | 13.04.2008
בחזרה לדף המגזין הראשי
האם אתה מרוצה מהמסלול בו אתה נמצא
שלח
אתר פרופסור הינו אתר לסטודנטים ובוגרים הכולל תוכן אקדמי רב מסוגים שונים: עבודות אקדמיות, מבחנים, סיכומים, מלגות, תרגומים, בנוסף ניתן ליהנות ממגוון מלגות ומכירת תוכן אקדמי.