7 מיליון תושבים זו כבר לא מדינה קטנה. בהשוואה לשאר מדינות העולם, אנחנו בכלל מדורגים איפשהו באמצע. אבל עדיין יש לנו רגישות פרובינציאלית חזקה מדיי: אנחנו לא מסוגלים להתעלם משחקני כדורגל וממאמנים ישראליים שעושים את הקריירה שלהם בחו"ל, קשה לנו לוותר על סלבריטאים מקומיים שמחליטים לנסות את מזלם בהוליווד, כל סטארט-אפ מארץ הקודש שנמכר למייקרוסופט במיליונים מעורר בנו את הגאווה הלאומית ובכוחות אחרונים אנחנו נאחזים בכל מדען ישראלי-לשעבר שפרסם מחקר מעניין (או רצח את אשתו) בארצות נכר, תוך כדי תלונות פולניות-משהו על בריחת המוחות מהארץ.

באופן מפתיע, בכל הנוגע לבריחת המוסיקאים, החושים המקומיים שלנו מאוד כהים. אז הנה כמה להקות משובחות, שאולי כבר שמעתם עליהן וכנראה שלא, שעושות את זה בחו"ל, ובגדול.

בוראט בקרקס

השיטות לפרסם את שפת ההיברו-מן, כך שזה יתקבל יפה גם מחוץ לגבולותינו, הן להתחזות לבוראט או ליצור מוסיקת עולם. ב-16 בפברואר הופיעה בהאנגר 11 בנמל תל-אביב, להקה ניו-יורקית, שחבריה הם תמיר מוסקט (שהפיק לאחרונה את "שכול וכישלון", של הבילויים), ואורי קפלן (שהיה, בין השאר, חבר בלהקת הג'יפסי-פאנק גוגול בורדלו), בצירוף של מוסיקאים רבים ומוכשרים מהארץ ומחו"ל. הלהקה, כפי שרבים מכם כבר בטח הבינו, נקראת "באלקן ביט בוקס". אלבומם הראשון, ששמו כשם הלהקה, יצא ב-2005, ובשנה שעברה התברכנו ב-Nu Med, אלבומם השני. בתחילת העשור הנוכחי הלהקה עשתה הופעות רבות בישראל, אבל כיום הביט בוקס מסתובבים בכל העולם, מה שהקטין משמעותית את הגיחות שלהם לארץ.

למי שעדיין לא מכיר, מדובר בהרכב המשלב פולק צועני, אלמנטים מרוקאיים, מוסיקת כליזמרים, צלילים אלקטרוניים, קצבי רגאיי ומה לא בעצם, ויוצר רצועות שמע בשלל שפות (והעברית בהחלט על המפה). ההופעות שלהם הן קרקס צבעוני, עם רקדניות ואקרובטים, וברגעי השיא, עומדים על הבמה כ-20 מוסיקאים שעושים שמייח.

מוסקט וקפלן מעורבים בסצנה הניו-יורקית כבר למעלה מעשור. מוסקט מנהל לייבל בשם "ויברומונק", בו הוא מפיק יצירות לאומנים שונים כגון "גוגול בורדלו", "פינק נויז" ורבים אחרים. האלבום החדש, שלטעמי מבושל טוב יותר מהקודם, לבטח יביא איתו את השמייח הגדול לעיר. קשה לי לומר שאני מתחבר לחלוטין לכל היצירות של ב.ב.ב., ובמיוחד אני לא מסתדר עם המזרחיות שבהן. אבל הלהקה ללא ספק מביאה איתה רוח חדשה של פיוז'ן למחוזותינו, ומייצגת אותנו בכבוד בסצנה הטרנדית של המוסיקה המזרח-אירופאית, שפורחת בשנים האחרונות בתפוח הגדול.

הספייס שלהם: http://www.myspace.com/balkanbeatbox

הכוס המנגן

עוד הרכב ישראלי במקור, הוא "אנאלוג פוסי". בעל ואישה, המכנים את עצמם ג'ינו וג'יגה. הוא עלה לארץ כשהיה בן 4 והיא נולדה בירושלים (כך לפחות טוענת הויקיפדיה). אבל זה היה מזמן והיום הם חיים כבר שנים רבות בגרמניה, ומפציצים אותנו משם באנרגיות שרק הרכב פסיי-טראנס ישראלי יכול לייצר. אלבומם הרביעי (והאחרון עד כה) יצא ב-2004, ונקרא "טראנס נ' רול". כיום הם עסוקים בעיקר בלא לבקר בארץ, ובלהופיע בכל מיני מקומות בעולם.

ב-1999 (אוי זה היה מזמן), כך מסתבר, הם הופיעו ביום הסטודנט באוניברסיטת תל אביב, ותועדו על-ידי ברכה שעדיין גולשת. ברכה לא בכדי הכניסה את ההרכב, שפועל כבר למעלה מעשור, לעמוד ה"רוקנרול" שלה. הכוס האנאלוגי עושים מוסיקה המשלבת בין גואה-טראנס מלודי, לרוק, פאנק ומטאל שמיוצרים כולם באולפן, באופן אנאלוגי (אלא מה?) ועצמאי, ללא סימפולים של צלילים שיוצרו לפניהם. השירה האנרגטית של ג'יגה והמילים, שלא פעם מעלות חיוך (למשל, בקטע הרגאיי בשיר "פסייכו פאנקו": You can rip this album to mp3, but don’t forget to make promotion for me) מסתדרות היטב עם כל הבלגאן, ולפעמים (אבל ממש לפעמים), אפשר גם לשמוע משהו בעברית.

למוסיקה האנאלוגית יכולים להתחבר חובבי הטראנס והדיסטורשן כאחד, כך שאם עד כה סלדתם מכל מה שקשור לביטים, אנאלוג פוסי עשויים להפתיע אתכם ועוד להכניס אתכם לסצנה.

ואם, במקרה, ייצא לכם להיתקל בהם באירופה, עשו טובה ובקשו מהם לעשות עלייה. כבר מזמן לא הייתה פה מסיבת טראנס כל-כך מטורפת, כמו שהם יודעים לעשות.

הספייס שלהם: http://www.myspace.com/analogpussy

דיסטורשן בבת-ים

ואם כבר בדיסטורשן עסקינן, ועוד לא שמעתם אודות "דיסטורטד" - הגיע הזמן. גם הלהקה הישראלית הזאת קיימת כבר למעלה מעשור ופועלת לא מעט בחו"ל, אם כי הם עדיין מתגוררים בארץ. הלהקה התחילה את דרכה ב-1996, ובשנת 2005 הקליטה בשבדיה את האלבום הראשון, "Memorial", שזכה לביקורות טובות בארץ ובעיקר בחו"ל. חברי הלהקה כיום הם מירי מילמן, רפאל מור, בן זוהר וגיא שלום. אורי אשל, המתופף, עזב את הלהקה קצת אחרי יציאת אלבום הבכורה.

דיסטורטד הם להקת פרוגרסיב דת' מטאל מלודית, די באנאלית וקלילה, אך איכותית. הסאונד שלהם נקי ומעורבב היטב, הקול של מירי, ששרה באנגלית, מזכיר את קולה של אסטריד ואן-דר וין מ"אמבאון" הדנית ותורם חלק משמעותי לגיטרות ולצווחות האגרסיביות של הסולן. במוסיקה של דיסטורטד ובשירתה של מירי ניתן להבחין גם בנגיעות מזרח-תיכוניות, שאופייניות ללהקות ארצנו כמעט בכל הסגנונות. אבל חייבים להודות: יש להם את זה, לחבר'ה שלנו מבת-ים.

בשנה האחרונה, מלבד הופעות בישראל, עשתה הלהקה סיבוב בצרפת, בבלגיה ובהולנד, וניגנה יחד עם להקות מפורסמות בז'אנר. דיסטורטד חתומים כיום בחברת "קנדל לייט" הבריטית לשלושה אלבומים ולאחרונה הם חזרו משבדיה, שם הקליטו את אלבומם השני, שאמור לצאת בסביבות מרץ השנה.

הספייס שלהם: http://www.myspace.com/distortedband

אחרית דבר
המוסיקאי הישראלי נופל בין הכיסאות. מצד אחד, על אף הכישרון הרב, השירה בעברית לא תופסת את האוזן המערבית ולכן להקות מעולות כמו הדג נחש, או שוטי הנבואה (ז"ל) לא ממש מסוגלות לפרוץ את הגבולות הזמניים של ארצנו. ומצד שני, אם מדובר ביוצרי-שוליים, בתחומים כגון הפאנק, המטאל, או אפילו הטראנס, הבעיה הגדולה היא המחסור בקהל שיוכל לקיים כל-כך הרבה אמנים בו-זמנית. 7 מיליון תושבים זה אמנם לא מעט, אבל במונחים של צריכת תרבות זה בהחלט לא הרבה. לא הזכרתי כאן להקות סופר-מפורסמות בעולם כגון "אינפקטד מאשרום" או "אורפנד לנד", שעושות לנו כבוד בחו"ל כבר הרבה שנים. בלהקות האלה מזמן הבינו שכדי להתפתח, צריך לעשות מוסיקה באנגלית, ולעזוב עם האונייה הראשונה לארצות אחרות. חברות התקליטים המקומיות עושות את הכסף שלהן בעיקר ממכירת תקליטים, ובמדינה-של-דיסק-אחד, זה פשוט לא מעשי.



נלקח מתוך "תזה"-עיתון הסטודנטים של תל אביב. גיליון מס' 125

נכתב על ידי: מישה פלטינסקי m.pletinsky@gmail.com