עד גיל 43, ז'אן-דומיניק בובי, העורך הראשי הכריזמטי והמצליח של מגזין "אל" הצרפתי, זוהה תמיד עם תשוקתו העזה לחיים. בדצמבר 1995 חטף בובי שבץ קשה אשר פגע בגזע המוח שלו. הוא שקע בתרדמה והתעורר לאחר 20 ימים לגלות שלקה במחלה נדירה: מבחינה מנטאלית הוא ער, אך גופו משותק לחלוטין.
בובי מסרב להשלים עם רוע הגזירה – הוא נחוש בדעתו לברוח מן השיתוק של "פעמון הצלילה" שלו ולשחרר לחופשי את "פרפרי" דמיונו וחלומותיו. בעזרת האחיות המטפלות בו מצליח בובי ליצור תקשורת ייחודית בינו ובין העולם על-ידי תנודות ומצמוצים של עינו השמאלית. אלו משמשות עבורו כקוד המייצג את אותיות האלף בית. לאט לאט ובדקדקנות זהירה – מלים, משפטים ופסקאות נאגדים יחדיו כולם וחושפים את סיפור חייו המרגש והנוגע ללב של איש מלא אופטימיות שלא הסכים לוותר.
הבמאי והאמן ג'וליאן שנאבל, הזכור מסרטי המופת "אחרי שהלילה יורד" ו"בסקיאט", שב ומספר את קורותיו של איש אמיתי, ובוחר גם כאן לעשות זאת בדרך פיוטית, מרגשת ויפהפייה.
"היה לי חבר טוב בשם פרד יוז," מספר הבמאי. "הוא ניהל את ה-Factory של אנדי וורהול. פרד סבל מטרשת נפוצה ולאט לאט מצבו הלך והחמיר עד שנותר מרותק למיטתו... המטפל הסיעודי שלו נתן לי את הספר "הפרפר ופעמון הצלילה" – שאקריא לפרד. ישבתי למיטתו, הקראתי והוא פשוט היה שוכב שם ומביט בי, כיוון שלא יכול היה אפילו לדבר."
שנים מאוחר יותר נתקל בתסריט שעיבד רולנד הארווד מסיפרו של בובי. "ראיתי כאן הזדמנות נפלאה כיוצר קולנוע, כאמן, לשלב כל דבר שארצה לתוך תבנית של סרט. ליצור מבנה משלי, שפה משלי. ידעתי שאם אצליח לצלול לתוך העולם הזה, כבר אדע מה לעשות... צוות ההפקה חשב שאני משוגע... ביקשתי מאנשים שיעשו דברים כפי שמעולם לא עשו... בניתי את כל הסרט במירקם מסוים, כאילו יש לו גוף, כאילו יש לו עור. המסך כולו היה עור."
שנאבל טוען שסירטו מציע "מבט אינטרוספקטיבי על החיים. זו הזדמנות פז לתודעה, זה סיפור לכולנו – כולנו נתמודד עם חולי ומוות. אך אם נתבונן, נמצא כאן משמעות ויופי."
בחודש מאי קטפו הבמאי שנאבל והצלם יאנוש קמינסקי את פרסי פסטיבל קאן. בחודש שעבר זכה "הפרפר ופעמון הצלילה" בגלובוס הזהב לסרט הזר ובפרס הבימוי, והחודש יתמודד עם ארבע מועמדויות בטקס האוסקר – בקטגוריות הבימוי, התסריט, הצילום והעריכה.
"הפרפר ופעמון הצלילה" יעלה לאקרנים בבתי קולנוע לב וברחבי הארץ ביום חמישי 7/2