אנשים אמרו לי שאני לא כותב מספיק על כותרי DVD, אז החלטתי לכתוב על הדיסק הראשון שיגיע לידיי. למזלי הרב (או שלא), כבר באותו היום חילקו לי DVD תוך עמידה ברמזור.


"שלום עושים עם אחים", מבית היוצר של "הוועד למען דמוקרטיה" בייסודו של אביגדור אסקין, הוא ניסיון לשכנע אותנו לשחרר את יגאל עמיר. ניסיתי להתעלם מהיותי שמאלן מסריח ולצפות בסרט כיצירת וידיאו כל דבר.


ברגעי הצפייה הראשונים מצטייר "שלום עושים עם אחים" כסרט תעמולה לא רע, עם שימוש יפה בחומרים תיעודיים, הכוללים תמונות ישנות של יגאל החייל הגיבור, תיעוד החקירה שאחרי הרצח וקטעי חדשות למכביר. המרואיינים, למשל אמא גאולה המספרת בלהט על כך שידעה שיגאל הקטן עוד יגאל את ישראל, נראים חדורי אמונה בקשר לשחרורו של עמיר והדרמה מרתקת.


אבל בהמשך נחשפות הבעיות של הסרט. האורך המוגזם (רבע שעה) גורם לסרט להראות מרוח ולא מהודק, ונראה כי היוצרים שכחו שתעמולה חושפת מהר למדי את ניסיונות השכנוע שלה. השימוש בחומרים התיעודיים מתחיל להתפזר. מהמרואיינים הקרובים לעמיר של תחילת הסרט, אנחנו מתרחקים עד לילד עלום שם, המופיע להרף עין ומספר שבכל לילה הוא מתפלל לשחרורו של עמיר ואיך זה שאלוהים לא מקשיב לתפילות האלו. אולי יש לו דברים יותר חשובים לעשות? אולי הוא סתם לא בסביבה?


בתום הצפייה מתגלה הבעיה הגדולה של הסרט – מחסור בסיסי בטיעון הגיוני ומגובש היטב. הסרט מלא בקטעי וידאו וציטוטים, שאמורים לתמוך בטיעון לשחרורו של עמיר, אבל במקום זאת מודבקים באורח שלומיאלי, תוך עריכה מגמתית שלא נראתה באחרון שידורי התעמולה של מפלגת זכויות הגבר במשפחה. חלק מהטיעונים אפילו סותרים את עצמם ובעצם, מנקודת מבט מסוימת, נותנים תמיכה דווקא בהשארתו של עמיר בכלא לנצח נצחים. קחו למשל את אריאל זילבר, בתפקיד אופי מושלם כאדם שאיבד את צלילותו. זילבר יושב לצד האורגן שלו, כנראה אחרי שימוש בחומר הרדמה לסוסים, ומנסה להגיד לנו שמי שרצח בשביל אידיאולוגיה, ראוי לשחררו - כל זה רגע לפני שניסה למכור לנו שפלשתינאים רוצחים יהודים רק בגלל היותם יהודים, ולא בגלל אידיאולוגיה דתית-פוליטית על שחרור אדמות. אביגדור אסקין - "פעיל זכויות אדם" לפי הסרט - מנסה לשחרר את עמיר מתווית של "רוצח", אבל מסתבך סביב הטיעון של עצמו ולא באמת מצליח להוביל מהלך לוגי שמסקנתו היא שחרור אדם שרצח ונשפט למאסר עולם. כל הטיעונים שהסרט מעלה נשמעים כמו ילד בכיתה ג' שמנסה להגן על עצמו: "אבל אם ליוסי ויתרתם, למה לי לא?". הרי "אם אולמרט משחרר מחבלים (והסרט שוכח לציין - תמורת שבויים), ושמעון פרס חונן רוצחים, לא תשחררו את האדם החביב הזה?", מביט אלינו פרצופו המחויך של עמיר.


השיא מגיע כששמעון שבס, מקורבו וחברו של רבין, מצוטט מכתבת טלוויזיה בנבואת חורבן על הזמנים בהם ישוחרר אולי עמיר, חלילה וחס מבחינתו. בסרט הקללות של שבס על עמיר מצונזרות בצורה מגוחכת, והטקסט הופך במהלך מעוות ומופרך לטקסט תמיכה בשחרור. בשלב זה של הסרט רק עיוור-פיסח-חיגר-חרש-אילם-תתרן-ושאינו יודע לשאול לא יצליח לראות מבעד לניסיונות המניפולטיביים של הסרט.


מהלך זה מוביל אותי לבעיה הנוספת והגדולה ביותר של הסרט מבחינתי – שהיא פועל יוצא של כל חלקיקי הטיעונים הקלוקלים וחסרי הבסיס - והיא שהוא פונה מראש אל אנשים לא-חושבים. כל ה"טיעונים" שהוא מנסה להביא פשוט לא מצליחים לעבור את מחסום האדם החושב, זה שמסוגל להסיק מסקנות פשוטות ולוגיות, ללא קשר לפוליטיקה, דת, גזע ומין.


אני יודע שרוב העם גומע בשקיקה את החדשות היומיות, שמסלפות עובדות על ימין ועל שמאל (בעיקר על שמאל), אבל אני באמת לא רוצה לדעת מי יושב מול הסרט הזה ומאמין לכל שיטות השכנוע שלו. "שלום עושים עם אחים" מכוון, ככל סרט תעמולה, להעביר את הכמעט-משוכנעים לקבוצת המשוכנעים. אבל על הדרך הוא גם מזלזל בצופים הפוטנציאלים שלו ומעריך את הרמה המנטאלית שלהם כשואפת לאפס. החשש הגדול שלי הוא -  שבאמת יש כאלו.

נ.ב.
אולי אני בכל זאת שמאלן מסריח.


נלקח מתוך "תזה"-עיתון הסטודנטים של תל אביב. גיליון מס' 124