False ישוחרר הבר
פרופסור

ישוחרר הבר

אומרים שישראל היא מעצמת בילויים, אז אומרים.

יערה צרי | 03.01.2008
ישוחרר הבר
בילוי לילי ממותג תמיד כסוג של שחרור מהיומיומי. דיג'יים עולמיים שהגיעו לארץ בתקופת הפיגועים היו אומרים שאנחנו קהל מצוין, והסבירו את זה בכך שכל המתח שהצטבר במהלך השבוע משתחרר בסוף השבוע על רחבת הריקודים. בכלל, עצם המושג לצאת (שסיינפלד כבר התייחס אליו באחת מתוכניותיו), אומר שגם אם אנחנו עוברים מחלל סגור אחד לשני (נאמר, מהבית אל הבר), כנראה שנפשית היינו מכונסים כל הזמן הזה. רק מה? שכל זה, לדעתי, עובד טוב בעיקר בתאוריה. במציאות, היציאה היא על פי רוב אירוע לא ממש משוחרר.


זה מתחיל מזה שאנחנו גרים בעיר עם מאות ברים, אבל בסוף, אפילו אם סופסוף החלטנו ש"זהו, הפעם מגוונים", אנחנו מגיעים בדיוק לשני הברים שאנחנו יוצאים אליהם כבר חודשים. אם אנחנו נעים מטרנד לטרנד ודאי נמצא את עצמנו מדי יום ביומו ב"גמנסיה" או ב"אקדמיה", אם אנחנו רוצים להיראות שכונתיים זה ודאי יהיה ה"ארמדילו" או "השכן". אם אנחנו רואים עצמנו כאינטלקטואלים מיינסטרימים זה ודאי יהיה ה"אליעזר" או ה"מענטש" ואם אנחנו אינטלקטואלים שרוצים להיות הכל חוץ ממיינסטרים זה יהיה ה"ריף ראף". 


צורת הבילוי הבלתי משוחררת שלנו מתבטאת גם בביגוד שרובינו לובשים, מהעקבים שמגיעים בצורות שונות וכואבות, ועד לקונסטרוקציות הבלתי מחמיאות בעליל, שמעצבי האופנה רקחו לנו ושמאלצות אותנו במהלך כל הערב למשוך את החולצה למטה, להעלות את המחשוף קצת למעלה ולהודות למי שהחליט להחזיר את הגזרה הגבוהה של המכנסיים.


היעדרו של השחרור - או, במושגיו של הגיליון, ה"הפרעה" למהלך היציאה המשוחרר - ממשיך לבלוט בשלב הכניסה למקום. בעיות של גיל: אם לא נכנסנו – זה מן הסתם מפריע למהלך היציאה ואם נכנסנו בהצגת תעודת זהות  - זה תמיד יכול להזכיר לנו שאנחנו לא צעירים כמו פעם. בעיות של זהות: מי שלא יודע לזרוק את שם הבעלים, עלול למצוא את עצמו עומד בסלקציה של מועדון, ועוד לא פגשתי מישהו שאוהב את זה.


אחרי שזכינו להיכנס למקום שנראה בדיוק כמו שאר המקומות בעיר, אבל משום מה אנחנו לא מפסיקים לבוא אליו, ממשיך המסע הלילי לעבוד בניגוד מוחלט למטרה. כמעט הכל מפריע למטרה שלשמה יצאנו (מי אמר ליהנות?). אין מקום לשבת, אנחנו דחוסים כמו סרדינים, השירותים מלוכלכים, הבירה נשפכת והמוזיקה צועקת באוזן. ואלה עוד הצרות הקטנות. בשיעור הראשון במבוא לכלכלה מסבירים שכל תורת הכלכלה מגיעה לא מכסף, אלא ממחסור וכך, בין אם אנחנו רוצים בזה ובין אם לא, אנחנו נמצאים בתחרות סמויה על משאבים מוגבלים - מספר בני המין השני שאנחנו מעוניינים להכיר נמצא תמיד במחסור. התחרות הזו גוררת התעסקות מיותרת במראה החיצוני, התעסקות שהיה עדיף לוותר עליה,  אבל זה קצת קשה כי המוסיקה צועקת ואנחנו לא יכולים לדבר, אז במה נתעסק? שעבוד נוסף, שלא נעים להזכיר, אבל חייבים – הוא זה הכספי. קשה להתעלם מסכומי הכסף שאנחנו צריכים להוציא, בין אם לטווח הקרוב (משקה, מונית) ובין אם לטווח הרחוק (מגרדרובת יציאות ועד לטיפול פסיכולוגי עקב התאהבות אובססיבית בברמן).


עכשיו נשאלת השאלה: בתוך כל הכאוס המופרע הזה, החישובים האינסופיים, הכמיהה לאינטראקציות וההצדקות האינסופיות מול עצמנו ומול העולם, האם מה שבאמת מפריע בתרבות הבילוי היא העובדה שמעשנים עלינו במקומות ציבוריים?


נלקח מתוך "תזה"-עיתון הסטודנטים של תל אביב. גיליון מס' 124
הדפסה   שלח לחבר

עוד כתבות

תגובות

סה"כ 1 תגובות
מאת
כותרת
תוכן
שמתם לב
שלמרות שהתחיל חוק העישון, ואנשים לא מעשנים בפאבים ובתי קפה, אנחנו עדיין חוזרים מבילוי כשהבגדים והשיער מסריחים ?
מאת SHAKED | 03.01.2008
בחזרה לדף המגזין הראשי
האם אתה מרוצה מהמסלול בו אתה נמצא
שלח
אתר פרופסור הינו אתר לסטודנטים ובוגרים הכולל תוכן אקדמי רב מסוגים שונים: עבודות אקדמיות, מבחנים, סיכומים, מלגות, תרגומים, בנוסף ניתן ליהנות ממגוון מלגות ומכירת תוכן אקדמי.