בשנת 1899, טען מר צ'ארלס דואל, מי שהיה הממונה על המשרד האמריקני לרישום פטנטים, כי "כל מה שניתן היה להמציא, כבר הומצא".
כשמדובר בעידן הנוכחי של אתרי האינטרנט, בנייתם ועיצובם, גם אנחנו מרגישים כמו צ'ארלס, בטוחים שכבר ראינו הכל, שאין חדש תחת השמש.  אתם יודעים מה? בצדק.

הקלות הכמעט בלתי נסבלת ליצור דף באינטרנט הביאה אותנו למצב, בו כל אחד מסוגל להרים "אתר אינטרנט" תוך מספר שעות או ימים בודדים, ללא קשר לרקע המקצועי שלו. בגיל 16 מייצרים בני הנוער אתרי אינטרנט לתפארת בתי הספר, והמחנכים בבתי הספר מתגאים בהיותם בפסגת הטכנולוגיה. בחנויות כבר ניתן למצוא ספר שנקרא "אמא, אבא, בניתי אתר אינטרנט", לקטנטנים.
הנגר הממוצע, שעד לפני שנתיים הקשר היחיד בינו לבין מחשבים הסתכם בכך שבנה את השולחנות עליהם מונחים המחשבים, מופיע היום בגאון באחד העמודים הראשונים של גוגל, תחת הערך "נגר". לרוב זה קורה בזכות קייטנת המחשבים, אליה רשם את הבן בחופש הגדול, קייטנה שמיהרה להחזיר את ההשקעה.

יש בכך הרבה מאד לחיוב. זהו פתח עצום להזדמנויות וסופו של העידן בו מספר הלקוחות הפוטנציאליים של חנות מוגבל במספר האנשים שעוברים ברחוב שלה. יחד עם זאת, האינטרנט, הדוגמא הטובה ביותר שידעה האנושות למונח "חדשנות", מאיים לעבור את אותו התהליך שעבר רחוב דיזנגוף בתל אביב בארבעים השנים האחרונות (יסלחו לי כל סלוני הכלות).
כשאין ועדת קבלה ואין רף בסיסי להעלאת אתר לרשת, הופך חלק משמעותי ברשת למאגר גדול ובלתי נסבל של לכלוך.
העצוב מכל הוא שבלי לשים לב, אנחנו, צרכני המידע השונים באינטרנט, מתרגלים. הופכים להיות אדישים. תשעים ותשעה אחוזים  מהאתרים באינטרנט הם פשוט אותו הדבר.

מה כוונתי כשאני אומר "אותו הדבר"? בואו ניקח דוגמא:
נבחר באופן אקראי אתר אינטרנט של חברת הייטק ישראלית או אמריקנית (בהקשר זה, לארץ המוצא אין חשיבות של ממש). עכשיו תנו לי לנחש: בדף הכניסה תמצאו תמונה גדולה במרכז הדף, המציגה אשת עסקים נמרצת לבושה למופת רצה במעלה רחוב בגווני כחול. לצידה, מוצגת סיסמת מחץ או ציטוט בלבן בוהק.
אולי אני טועה, והם בחרו ללכת דווקא על התמונה של הידיים המקלידות, כשברקע גוון כהה מתחלף בו משולבים אפסים ואחדות. גם את המבנה הפנימי של האתר אני כנראה יכול לדקלם בדיוק של תשעים אחוזים.


אני נטפל להייטק? בואו נבקר באתר של הנגר שלנו, השייך לסגמנט האתרים החובבניים:
את דף הכניסה תעטר תמונת העסק שלו, כפי שצולמה במצלמה ביתית. קישור בשם "ארונות" יציג את תמונותיהם של 3 ארונות לדוגמא. טעינת תמונות הארונות תערוך 20 דקות כי לאתר הועלתה התמונה המקורית, שצולמה ב-8 מגה פיקסל.


כמובן שתמצאו טופס יצירת קשר. תמיד יש טופס יצירת קשר. עובד? את זה לא אמרתי.
אחרי שתתאמצו למלא את הפרטים ותלחצו על כפתור "שלח", תקבלו הודעת שגיאה של הדפדפן. לחילופין, במקרה הטוב, תישלח ההודעה ולא תגיע לשום מקום. הרי אתם לא באמת מצפים מהנגר לשבת ליד המחשב ולקרוא דואר...
כמעט ולא משנה לאיזה אתר נכנסים. הכל רגיל. הכל אותו דבר. האינטרנט כסימן לחדשנות? כבר מזמן לא. העיצוב, העימוד, הצבעים, הכל גזור ומודבק, מועתק, מצ'עמם... כולם פשוט מפספסים.


אולי זה יישמע לכם קצת "קיטשי", כי כולנו כבר אדישים ונורא צינים, אבל חשבתם פעם על הפעם הראשונה?
הרגע שבו כתבתם את כתובת האתר בשורת הכתובת בדפדפן ולחצתם על Go הוא רגע מאד מיוחד.
חיפשתם אתר מסויים בגוגל ולחצתם על קישור לאחת התוצאות – הרגע הזה הוא רגע נדיר, מיוחד וחשוב.
זוהי הזדמנות יחידה ליצור רושם ראשוני אחר, כי מעבר לקליק יכול לצפות לנו עולם חדש.
בתוך תוכנו, מתחת למעטה האדישות, קיים עדיין שריד לאותו יצר בסיסי של סקרנות שהיה שם בהתחלה, בימים הראשונים שלנו באינטרנט.

תחשבו על הרגע המקביל בקולנוע: מתיישבים, יש פרסומות ואחריהן חשיכה. אז מוצגת אותה תעודת זהות המציגה את שם הסרט, זו שלא ברור למה אף אחד עדיין לא שינה אותה. אז, מתחיל הסרט ואנחנו נשאבים למקום חדש. בין אם זה סרט מתח, דרמה או קומדיה, הרגע הראשון של הסרט הוא שיא של סקרנות. יצירה חדשה, מקום חדש, סצנה, סיטואציה שלא הכרנו.
יצאתם לאחרונה לפאב חדש בת"א? מקום שכולם אומרים שהעיצוב שלו מדהים? תחשבו על הרגע המתרחש כשהשומר הגדול בכניסה עושה לכם טובה ופותח את דלת המתכת העוד-יותר גדולה ממנו. העיניים נפערות כדי לגלות מה מסתתר שם. ממה כולם מתלהבים.
אותו הרגע בקולנוע ובפאב קיים גם באינטרנט, אך בגלל הזילות והלכלוך, הבינוניות והקלות הבלתי נסבלת, נעלם הרגע הזה והפך חסר משמעות. כולנו ויתרנו עליו.

לפני כתשע שנים נחשפתי לראשונה לטכנולוגיית הפלאש. פתאום החלו להופיע קטעי אנימציה מצויירים באינטרנט, עוד לפני דור האינטרנט המהיר, הופיעו הסרטונים במהירות, כאילו רצו באופן מקומי על המחשב שלי.


מרבית האתרים שעשו שימוש בטכנולוגיה, הציגו באובייקטים גאומטריים ונראו כאילו נלקחו ממגזין עיצוב בסגנון רטרו של שנות ה-70'. אחרי תקופה קצרה פתאום החלו לצוץ אתרים למופת.
הטכנולוגיה אפשרה בפעם הראשונה להפסיק להסתכל על דף האינטרנט כשטח שיש למלא בקוביות ואפשר סוף-סוף להתחיל לצאת מהמסגרת. כי מי אמר שחלון חייב להיות מלבני?
כיום, פלאש היא רק טכנולוגיה אחת מיני רבות, המאפשרות ביטוי ליצירתיות.

המגבלות שעמדו לפנינו בעבר הוסרו. כבר אי אפשר להסתתר מאחורי התירוץ של "אי אפשר". למרות זאת אנחנו ממשיכים, מתוך ידיעה או חוסר-ידיעה, ובוחרים ללכת בקו הקלאסי, הצפוי, חסר המעוף.


חל איסור מוחלט לחשוב על בניית אתרים כעל אומנות. חברת דיסני מצאו את ההגדרה המתאימה ביותר.
לאותו בעל מקצוע שיכול לתכנן את פארקי השעשועים שלהם הם קוראים Imagineer. "מהנדס דמיון" בתרגום חופשי.
בדיסני זה ברור שאם מהנדס רגיל יתכנן פארק שעשועים - המבקרים עלולים למות משעמום, מאידך, אם יתכנן את הפארק אומן, גם אז כנראה שיהיו בעיות לא קטנות.
מהנדס הדמיון הוא אותו אחד שבא עם הכשרון והחוש היצירתי הזה, אך לומד כיצד לעשות בו שימוש מושכל, תוך התבססות על השכלה הנדסית.
זו הגישה שכל כך חסרה בעולם האינטרנט. בניית אתר היא אומנות המבוססת על הנדסה מושכלת, מבוססת מחקרים ומתודולוגיות. תחומי השימושיות ועיצוב הממשק למשתמש הינם תחומים צעירים בגיל העשרה, אך היום כבר ברור שלמידתם היא שעושה את ההבדל.
 

לבוא ולומר שכל מה שיש כיום הוא רע או לצפות שכל אתר יגדיר מחדש את צורתו של הגלגל - לא תהיה אמירה נכונה. חשוב לשמור על פרופורציות, על שיקול דעת והגיון ולהיזהר מיצירתיות עודפת כמו מאש. קיים קו דק שברגע שחוצים אותו הופך האתר לבלתי-ניתן לשימוש.
חייבים להתעורר ולעשות שינוי וצריך לדעת איך לעשות אותו.
יש לנו הזדמנות אמיתית לצאת מן המסגרת ולתהות מחדש על קנקנן של מספר מוסכמות שהיו עד עכשיו בגדר פרות קדושות.

בפעם הבאה שאתם מבקרים באתר שלכם, מתכננים אתר חדש או עושים שינוי תדמיתי לחברה, תעצרו!. תזכרו בפעם הראשונה. תיפסו את ההזדמנות בשתי ידיים וטפלו בה כמו שצריך. 
תחשבו שבאפשרותכם לקחת את אחד הבניינים בדיזנגוף, ובמקום בניין ישן ומתקלף בן שלוש קומות להקים שם "עזריאלי" קטן. עזריאלי לקח כבר את העיגול, הריבוע והמשולש? לכו על טרפז. כי את זה עוד לא ראינו.
ביחרו להפתיע, לרגש, ועיזרו להחזיר את הקסם האבוד של הקליק הראשון. זה בידיים שלנו.


מאת: טל פלורנטין- מנהל תחום הנדסת תוכנה בג'ון ברייס הדרכה, חטיבת ההדרכה וההטמעה של מטריקס