בבוקר שאחרי ייתכן ויתברר כי היה זה רק סטוץ. אביט בגופך האצילי, אלטף אותו בעיניים חמדניות, וכמו פושע ששב לזירת הפשע אשוב בדמיוני אל זירת הפיתוי בפאב אפלולי בקרבת צומת הרחובות ארלוזורוב בן יהודה. אשוב ואשחזר את מבטי הזימה הזוויתיים, את נגיעות ואת לטיפות האקראי הפולשניות, את אדי האלכוהול הנפלטים מקוצו של חיוך ממזרי ומזמין – את הפרטים המוכמנים של החרמנים. בסך הכל, לא נראה לי שציפינו ליותר מדי. לא ליותר ממפגש הורמונלי אקראי של שתיים. של עוד שתי מונאדות מני רבות הקיימות בעיר חסרת הרחמים. חומר טוב אנחנו לחוקרי בדידות, המשוטטים ברחובותינו כלהקות זאבים וצבועים משחרות לטרף. ייתכן שזה אוטוטו יסתיים בסטוץ – בעוד מונית שתדזל אותך לאנשהו.


בבוקר שאחרי מאוד יכול להיות שארצה שבכל זאת נישאר ביחד. שננסה לאסוף את עצמנו לתוכנו. בעיניים עצלות אתבונן בשובל הבגדים שהותרנו מאחורינו, הבגדים שהוסרו בתאוות הלילה. אך כבר מהבוקר הזה אתחיל, בהפתעה גמורה, במחוות קטנות השמורות לאוהבים. התקוטטויות של רגליים יחפות על שול של שמיכה או רפרוף ידיים קרות בבטן חמימה ורעבה, ארוחת הבוקר עלי. באופן כללי נראה לי שהכי טוב יהיה ככה. שפשוט נמשש את הרגעים הפשוטים והממשיים של החיים, את האטומים של המציאות הפרטית המתהווה שלנו. ננשום אותם, נסניף אותם כמו נרקומנים של רגעים אשר בהתפוגגם, גם אם בעוד שנים, ייתכן ואהיה לך רק אקס – מיתולוגי או סתם.


בבוקר שאחרי הבוקר שאחרי - יש ונמצא את עצמנו בולעים קפסולת זמן חמש מאות מיליגרם. נמצא את עצמנו רצים בחלומות, מתעלמים מגבולות הזמן, מתרסקים לתוך העתיד. והזמן הזה ייקח אותנו אני לא יודע לאן. אולי לזוגיות בורגנית. כלב. ילדה, ילד או יותר שאותם נאמץ. נאמץ חזק אל לבנו. נחנך אותם לאהבת אדם ולהצביע מרצ, אם היא תהיה קיימת עד אז. בכלל, נהיה חיות פוליטיות. נזדהה עם מיעוטים, נחצה גבולות וגדרות, נזדיין עם עצמנו. אבל אולי, לפני שרצים הלאה, כדאי שאומר זאת כבר עכשיו: לפעמים אני דכאוני. נופל לדיכאונות קפקאיים. זה יהיה ממש טוב אם התפקיד שלך יהיה להוציא אותי מהדיכאונות, כי דווקא מתוכם יוצאים לי לפעמים שירים נחמדים שאותם אני שומר במגירה. לפעמים יוצאים גם סיפורים טובים, אותם אני שומר בארון. עליך, יותר מאשר עליהם, אשמור בחדרי ליבי הפנימיים ביותר, אבל כמו שאנחנו כבר יודעים – הזמן עושה את שלו, חורץ בנו את חריציו, נועץ בנו את שיניו ולמען האמת אני לא יודע היכן נמצא את עצמנו.


בבוקר שאחרי. עם עלות השחר באזור הדמדומים. כשהשמיים צבועים בצבעי פסטל ארגמניים, לא מאפשרים להבחין בין כלב לזאב. אני ואתה, נאסוף את רגעי הקסם הללו אל תרמיל צוענים, כמו ילדות איכרים המושכמות קום ללקט פטריות ביער עבות במדינה מזרח אירופאית כלשהי. תל אביב תהפוך לאתונה, ואנו נצא מהמיטה החמה לשוטט בעיר בינות לבתי העניים. כשנמצא לנו כבר בקתת רפאים נדובב את קירותיה, נינעץ בהם, וכמו בסצנה אפרורית אחרונה מסרט סטודנטים דל תקציב, נתאחד בגופנו, אל יווני שלי. ניעלם לתוך עצמנו - אהובי.